ביקורת ספרותית על אחד בספטמבר מאת יוכי שלח

---

עבר עשור מאז שאמא שלי, המורה לאנגלית, יצאה לפנסיה. היא מאוד נהנית בפנסיה שלה, תודה ששאלתם, העולם שלה עשיר ומלא בפעילויות, לימודים, טיולים, התנדבות ומשפחה. ועדיין, כל שנה האחד בספטמבר כואב לה בלב ובגוף. כאילו יש מקום שהיא צריכה להיות בו, ומשום מה היא נעדרת. וזאת על אף שכמורה לאנגלית היום הראשון ללימודים לא היה בהכרח יום שבו נוכחותה הפיזית נדרשה בבית הספר, ועדיין תאריך הוא תאריך, והגוף זוכר גם כאשר הראש מבין שהמצב השתנה.

אין לנו הרבה ספרות בלשית טובה כאן בארץ הקודש. אולי זו התאורה שחשופה מדי, אולי זה החום שמעלה את הריח מהגופות הקבורות ולא מתיר להן להתיישן בתוך הקרח הקפוא עד לסיום החורף הבא ובוא האביב המבצבץ. אולי זו הפמיליאריות המרובה, כי הרי כולנו שכונה, כולנו היינו עם איציק, כלומר סנ"צ מזרחי, במילואים או בחובה או בתיכון בנבחרת הכדורסל או בגן לאה, ומה פתאום שנקרא לו סנ"צ מזרחי בכלל. בגלל כל התנאים האלה, ועוד אחרים, קצת קשה לדמות את הבלש המכובד במעיל הטוויד הכבד מחפש רמזים ואז בוחן אותם במעבדה. מה הוא ימצא שם בחניון, איפה שפעם היה שדה קוצים ליד הבניין הגבוה שרק בנו, ומה הוא יתייק בעמודת מדפים מברזל שהמשרד תיכף יחליף בשידת בילי מאיקאה?

ואם הארץ כולה נראית פשוטה וחולית מדי עבור מסתורין הבלשים, מה תגידו על בית ספר? או על חדר מורים בבית ספר תיכון באשדוד?

על האף האבסורדיות, זו הזירה שיוכי שלח בחרה למקם בה את הספר. אחד בספטמבר, היום הראשון ללימודים, ובבית ספר שדמות באשדוד מגלים שדבורה המורה למוזיקה ואחראית המקהלה מתה. כלומר נרצחה. יש סימנים בזירה, אבל הם מבלבלים. יש תלמידים שמתנהגים באופן חשוד, וגם מורים לא נקיים מזה. מזל שיש את שושנה, שהיא גם השכנה של דבורה, גם המורה לספרות, וגם נטולת ילדים ומשפחה ועל כן פנויה לכל הבלגן המשטרתי החשוד הזה, שתציל את המצב.

===
"היום שבו נפסיק ללמד את המלט כי קל יותר לסכם מחזה אחר בטבלה וכי אחוזי ההצלחה בבגרות יהיו גבוהים יותר יהיה גם היום האחרון שלי כמורה. שייקספיר לא כתב את המלט לבגרות, ואני לא מלמדת ספרות לבגרות. אני פשוט מלמדת ספרות. וצודק הילד שלך, ציפי. מגיע לו לדעת יותר. לא המחזה מסובך, אלא החיים מסובכים. אז הם יתאמצו יותר, ואנחנו נתאמץ יותר, אבל שום תלמיד שלנו לא צריך לצאת מבית הספר הזה בלי לדעת מה זה "להיות או לא להיות""
===

מזל שיש שושנה, אמרתי כבר?
אבל אני סתם צינית, כי באמת מורה לספרות שהיא גם בלשית לעת מצוא ויש לה חברים ותיקים במקומות אסטרטגיים ומקדמי עלילה זה חשוב, ויש גם נופך ספרותי ואומנותי לעלילה, כמו שמות הפרקים שהם שמות שירים, וכמו ניתוח השימוש שעושה ערן צור בשירת רשב"ג, מה שמהווה רמז לפשע המחריד שהתבצע.

אבל אני סתם צינית. הספר מעניין והעלילה מספקת מספיק סקרנות, זאת על אף השפה שהיא קצת גבוהה מדי וקצת נקראת מלאכותית לפעמים, על אף מנהל בית הספר הפוץ שלא היה נראה לי דמות מאוד אמינה, על אף שחמש עשרה השנים שחלפו מאז הספר ירד לדפוס לא עשו חסד עם איזכורי הטכנולוגיה שנמצאים בו - קשה לזכור, בל אנשים באמת תקשרו באס-אמ-אסים ושמעו מוזיקה מתוך דיסקים שהושמעו במערכת שמע. אהבתי את חדר המורים, את הדינמיקה, את הדמויות השונות, את תיאורי היועצות וישיבות החירום עם ועד ההורים ואת כל שאר הסצנות שמדיפות ריח עז של קפה נמס עלית. זו עלילה מאוד ישראלית, לא היה אפשר לשים אותה בשבדיה, נניח, אפילו שגם שם יש בתי ספר וחדרי מורים. היא ישראלית בקשרים ההדוקים בין אנשים שאין להם סיבה להיות בקשר, ובכל זאת הם היו יחד בצבא, או בהודו. ובאווירה כזאת, סודות, אתם יודעים, לא ממש נשמרים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אחד בספטמבר