נתקלתי בספר באחד מביקוריי בסימניה והוא הזכיר לי נשכחות. הוא הציף זכרונות.
לכבודו חנכתי רשימת קריאה ונתתי לה את השם הדו משמעי ״שאלה של זמן״.
כל הספרים ברשימה הם ספרים שקראתי בילדותי או בנעוריי שהיו לפני שנים רבות, במאה הקודמת, (באלף הקודם בעצם. שיט! אני עד כדי כך עתיקה...) והסתקרנתי לגלות מה הזמן עשה להם, מה הזמן עשה לי. מכאן, שאלה של זמן. עם זאת, מדובר בספרים שלא בוער לי לקרוא, ולכן זו שאלה של זמן, זמן פנוי, מתי אקרא אותם.
לרגל חופשת הפסח, הספריה העירונית איפשרה לנו לשאול יותר ספרים מהרגיל. שלושה במקום שניים.
אז בחרתי לי ספרים ופניתי לדלפק הספרנים. ליד הדלפק ניצבת העגלה של הספרים שהוחזרו. ושם ראיתי אותם, את הפרחים בעליית הגג.
היו לי שני ספרים ביד, וביחד עם זה שבבית היו לי כבר שלושה. בכל זאת לקחתי את הפרחים והחלטתי להחליט בדלפק. כי אם היו שם, זה סימן. ואני אוהבת סימנים.
אבל לא הייתי צריכה להתלבט כי הספרנית הנחמדה השאילה לי גם אותו.
הזיכרון שלי לגבי עלילת הספר והפרטים הקטנים היה כללי ומעומעם. ילדים שנכלאו בעליית גג קטנה. מיניות. מעשים אסורים. קורי וג׳ורי.
אבל מה שזכרתי היטב זה דווקא את החוויה הכוללת של קריאת הספר, אז, לפני שלושים שנה בערך.
הספר נתפס כנועז, כפרי אסור, והיה אפילו פסאודו מחתרתי. אני מקווה שאני לא עושה דרמיטזיית יתר, אבל למיטב זכרוני היה לא נעים ללכת לספריה ולשאול את הספרנית אם יש לה את ״פרחים בעליית הגג״, כי ילדות טובות מבית טוב לא קוראות ספרים ״כאלה״.
היה מעין סוד גדול ומסתורי שריחף באוויר לגבי מה יש בספר הזה שעושה אותו שערורייתי. צריך היה לקרוא אותו כדי להבין על מה ולמה. מובן שנוצרה סקרנות טבעית שהולידה ציפיה ענקית לקרוא את הספר, והקריאה עצמה הייתה תחת לחץ מתון לסיים אותו כי היה צריך להעבירו הלאה. ואז הגיעה החלפת הרשמים הבלתי נמנעת עם החברות, אשר היו זהים: תדהמה, זעזוע, כעס, חוסר אונים. איזו סבתא מרשעת ואיזה ילדים מסכנים ולא יכול להיות שזה אמיתי. בזמני, עדיין לא השתמשו בביטוי המאוס והעצלני ״אין דברים כאלה״ אבל זו הייתה התחושה, והיא ביטאה גם פיקפוק וספקנות לגבי ההיתכנות של דבר כזה.
האחיזה בספר והעילעול הראשוני בו הצליחו ברגע להחזיר אותי לאחור. ההרגשה הייתה שונה. זהו ספר בכריכה קשה, דפיו עבים כמו בריסטול, קצת מצהיבים, הם נכרכו בתפירה ולא בהדבקה ויש דפים ריקים בתחילת הספר ובסופו. לא כמו הספרים היום. זה לא שהספר הוא יצירת מופת, אך איכשהו יש לו מין מכובדות כזו שאין לספרים של ימינו.
הספרים של פעם הודפסו בארץ, לא הוטבע עליהם ברקוד ומחיר בכריכה האחורית, הם נמכרו בחנויות ספרים קטנות ואינטימיות ובוודאי לא במבצעי ארבע במאה או 1+1.
עידן התמימות.
הנה כך:
נדפס בישראל
סודר במסדרה של הוצאת ״אור-עם״
מהדורה שנייה
תשנ״א - 1990
וכל ההתפייטות הנוסטלגית דלעיל היא עוד לפני שהתחלתי בכלל לקרוא את הספר.
וכשהתחלתי, לא יכולתי להפסיק.
גמעתי את הספר, נשאבתי, צללתי, נשביתי. גם בגלל קלות הקריאה וגם בגלל ההתרחשויות. אודה ולא אבוש שלחלוחית הציפה את עיניי כשקורי הקטן והמתוק מת.
מתברר ששלושים שנה זה המון, ומה שחשבתי שזכרתי היה גם לא הרבה וגם לא נכון. למשל, לא היו קורי וג׳ורי אלא קורי וקארי. ג׳ורי שייך לספרי ההמשך. שכחתי מהם.
כריסטופר, קאתי, והתאומים קורי וקארי הם ילדים במשפחה יפה, בלונדינית, נורמטיבית ומאושרת, עם הורים אוהבים ומאוהבים, אבא כריס ואמא קורין.
אבל סיפור על משפחה כל אמריקנית מושלמת הוא לא מעניין. משהו חייב לקרות. מישהו חייב למות.
אן דן די נו... האבא.
אז האבא נהרג בתאונת דרכים, והמשפחה היפה והבלונדינית כבר לא כל כך מאושרת, וזה מובן, אבל מתברר בהמשך שהיא גם לא נורמטיבית ומעולם לא הייתה.
כריס האבא וקורין האמא קשורים בקשר דם: אביה של קורין הוא האח של כריס מצד אביו. בקיצור: הוא חצי דוד שלה.
הוריה של קורין הם עשירים מופלגים ונוצרים אדוקים - עושרם מתחרה רק באדיקותם ולהיפך - והם נידו את בתם וחתנם לאחר נישואי התועבה ונישלו אותה מירושתה. אבל כשיש אהבה, מי צריך כסף?
אלא שהאהבה מתה, והאמא קורין לא יכלה לכלכל את ילדיה לאחר מות אביהם, וזהו האות לתחילתה של העלילה הראשית.
האם חוזרת לבית הוריה עם הזנב מקופל בין הרגליים ועם הילדים מוחבאים מתחת לשמלה, במטרה לזכות באהבתו של אביה מחדש. באהבתו ובכספי הירושה. אלא שלדידם של הוריה, ילדיה הם יצירי השטן ואסור שדבר קיומם יוודע. הסבתא ידעה על קיומם, אבל מי שחותם על הצ׳ק הוא הסבא, ויש להסתירם מפניו.
המטרה מקדשת את האמצעים, ולכן הילדים שהוחבאו מתחת לשמלה הועברו למחבוא קצת יותר מרווח, עליית הגג. שם הם עתידים להישאר עד שאמם תזכה באהבת אביה. עניין של יום-יומיים, שהפכו לשבוע-שבועיים, שהתארכו לחודש-חודשיים והיו למציאות חייהם במשך שנים.
ובעליית הגג מתרחשת עלילת הספר.
ואם אחזור לשאלה של הזמן שפתחה את הסקירה, אז הספר שנקרא דרך עיניה של אישה מפוכחת וצינית בת (גיל כלשהו) ובת זמננו הוא לא אותו הספר שנקרא דרך עיניה של נערה בת 15 זכה ותמה בשנות השמונים של המאה הקודמת.
הכל יחסי.
אחרי שלומדים על נטשה קמפוש, נערה אוסטרית אמיתית שנכלאה במרתף אמיתי, לפתע עליית הגג נראית מרווחת יותר ונוראית פחות.
אין כל ספק שהספר יקבל ממני ציון מעולה, חמישה כוכביא.
כוכב ראשון, כי אני זוכרת לו חסד נעורים (חסר נעורים במקרה של כריסטופר וקארי).
כוכב שני, בזכות העברית המשובחת, המליצית, העשירה ולצערי הכמעט נשכחת של המתרגמת נורית פלד שלדעתי עשתה עבודת תרגום מופלאה (לו הספר היה מתורגם כיום, אני בטוחה שחינו היה סר בעיניי).
כוכב שלישי, כי הסופרת הצליחה למלא 333 עמודים שרובם מתרחשים בעליית הגג ומתארים סדר יום חדגוני למדי מבלי לשעמם, לייגע, לטרחן, להתפתל או לחזור על תיאורים והתרחשויות. בכתיבתה היא הצליחה להכניס אותי לעליית הגג מבלי שארגיש כלואה.
כוכב רביעי, כי בסיום הקריאה גיגלתי את הספר וגיליתי שנעשו לו שני עיבודים קולנועיים. הראשון בשנת 1987 והשני ממש לאחרונה, בתחילת 2014. הסרט משנת 1987 נמצא ביוטיוב במלואו, וצפיתי בו. העיבוד הוא מן הגרועים שראיתי אי פעם, בכל מובן אפשרי. פרטי העלילה שונו ללא היכר, השחקנים לא הולמים את הדמויות בספר, התפאורה איומה, המשחק מלודרמטי ולא משכנע ולא הייתה שום העברת רגשות. הכישלון הויזואלי מעצים אף יותר את כוחן ויופיין של המילים הכתובות.
כוכב חמישי, תודות לציטוט הבא: ״חלום זה עתיד היה ללוותני שנים רבות, ולהנעים את ימיי. הוא נתן לי שלווה, והקנה לי ידיעה שלא הייתה לי קודם. אנשים אינם מתים לעולם. הם פשוט הולכים למקום יותר טוב, ומחכים שם לאהוביהם שעתידים להצטרף אליהם. ואז הם שבים לעולם, באותה דרך שבה הגיעו אליו בפעם הראשונה.״ עמ׳ 306
הספר הוא גילטי פלז׳ר, ולפעמים זה מה שצריך.
קישור לצפיה בסרט. לא מומלץ בעליל.
http://youtu.be/7jOk_XKnlOk
