רכנתי מעל הכיור, חצי מובסת מול ערימת כלים מוכתמת בשוקולד, בזמן שהילדים התגודדו על הרצפה סביב מאגדת מנגה ישנה שלנו. 'תגידי', שאלה אמא שלהם מעל לכוס הקפה שלה, 'מה הסיפור עם הליצן המקריפ?'. הסתובבתי לאחור לכיוון כוננית הספרים שלנו, מצמצמת מבט וכמעט מצפה למצוא עותק של 'זה' שאני יודעת שאין לי בבית. הליצן המקריפ? אין לי בבית עותק של הליצן המקריפ. בכלל, אני מאוד נזהרת עם הספרים של סטיבן קינג שנכנסים הביתה. יש ספרים שהם מגנט לדברים, דברים שלא בהכרח כדאי להזמין. לקח לי רגע להתעשת ולהבין שהיא מתבוננת בכל כתבי רובין הוב שנערמו באמצע הכוננית, נאנחים אחד תחת כובד משקלו של השני. או השלישי. או התשיעי. רובין הוב היא גרפומנית. אחזור לזה בעוד רגע.

מלמלתי תשובה חצי מנומקת, משהו-משהו-פנטזיה, משהו-משהו-דמויות מורכבות, משהו-משהו ועברתי הלאה. יש אי נעימות גדולה ברגעים כאלה, למצוא את עצמך מצטדקת על זה שאת בכלל נהנית מפנטזיה, או לנסות להגן על ז'אנר שעדר של סטיגמות שועט לפניו. בכלל, בלי קשר לפנטזיה, כמה קשה להסביר לאדם זר מה ספציפית מעך לך את הלב בספר, או למה הליצן הוא הרבה מאוד דברים, אבל הליצן הזה ספציפית, ממש לא מקריפ.

אפשר לומר כמה דברים עקומים על יקום 'הרואים למרחק'. בניית העולם קצת צרה בטרילוגיה הראשונה ומרגישה מאוד ימי-ביינמית ומוגבלת. לאורך כל הטרילוגיות בסדרה נבנית מערכת הקסם מבוססת, אבל לא מורכבת או חדשנית מאוד. האקשן כתוב די בינוני לסדרת ספרים שעושה שימוש במילה 'רוצח' בשמם של שישה כותרים. בכלל, כמעט ואין אקשן. הוב קצת (הרבה) מתעללת בדמויות שלה. לכל מי שחשוב כואב. כל אלה דברים עקומים וגם נכונים, אבל בכלל לא אכפת לי. לא אכפת לי כי עמוק בפנים אני יודעת שהספרים האלה נכתבו במיוחד בשבילי.

רובין הוב היא גרפומנית. סיום הטרילוגיות כולן דורש צליחה של אלפי עמודים. גם לקורא המהיר, צליחת אלפי עמודים מחייבת שעות של קריאה. מה שיפה הוא שההתחייבות היא הדדית. כשאתה קורא דמות, הספר מאפשר לך להכיר אותה. יותר ממאפשר – הוב מייצרת חווית מפגש עם הדמויות שמזכירה לפעמים התקרבות לאדם בעולם האמיתי. אתה לומד קצת, לפעמים עוד קצת, לפעמים מתקרב ממש. הוב אשפית בבניית דמויות והיא מדייקת אותן לכדי משהו שכתוב מאוד אמיתי. הגיבורים לא חוטאים ב'גיבוריות' קלישאתית. לכל דמות יש רגעים שבהם היא קצת בלתי נסבלת. כמעט כולם כתובים אנושיים ופגומים ועגולים. לפעמים זה מעלה את הסעיף, לרוב זה שובה לב. כנראה שהדבר הכי מדויק שאני יכולה לכתוב הוא שלספרים האלה יש לב. יש בהם כל כך הרבה לב שלפעמים אני עוברת ליד הכוננית ומניחה עליהם יד רק כדי להרגיש אותו פועם.

והליצן? הליצן הוא אותה הרגשה שמקבלים כשמתקרבים לאט לאדם חריג בנוף. אותה מתיקות-מרירות שיש בלייצר אינטימיות עם מישהו, בהבנה שהמשמעות היא לפעמים לדעת דברים שלא בהכרח היית רוצה לגלות.