#
חלק מסופרי המתח מתחרים בינם לבין עצמם ביכולתם לזעזע את הקורא וכפועל יוצא – בהפיכתו ללקוח נאמן של הסופר. כלומר – הסופר משקיע פה בעתידו ובמספר הקוראים שיהיו לו בספריו הבאים.
צ'לסי קיין הצליחה לזעזע אותי בסיפור כתוב כהלכה ובחלק מהתיאורים האותנטיים של הדמויות. היא לא הפכה אותי ללקוח נאמן שלה – סוף הספר, שהוא נקודת-תורפה של רוב סופרי המתח, אינו מצליח להיות אמין כמו שאר הסיפור. אבל רוב הספר היה מספיק מותח מבחינתי כדי לקרוא מהר, וקצת להתאכזב בסוף. בסיפור הזה מתלכדים שני סיפורים – האחד של בלש המשטרה שהיה קורבן חטיפה של רוצחת המונים יפהפייה ופסיכופתית, שעינתה אותו כמה ימים והשאירה אותו שבר כלי מכור למשככי כאבים. הסיפור השני הוא של רוצח החוטף תלמידות תיכון, אונס ורוצח אותן, כשהבלש (מהסיפור הראשון) מנסה לעלות על עקבותיו.
פסיכופתים אינם, למרבה המזל, חלק מחיי היומיום של רוב האנשים. מקריאה בספרי המתח נראה כאילו הם מהווים אחוז גבוה באוכלוסייה, והסיכוי להיתקל בהם גבוה. אז לא. חוקרים מעריכים שגברים פסיכופתים מהווים בערך 1% מהאוכלוסייה, בעוד נשים פסיכופתיות מהוות כ 0.25% מהאוכלוסייה. במחקרים שנעשו בבתי כלא האחוזים כמובן עולים, אולי בגלל הנטייה לבלבל פסיכופתיה עם פשיעה.
בספרות פופולרית יש גם נטייה להתייחס לפסיכופתים כאל בעלי אינטליגנצייה גבוהה מהממוצע. זו כנראה טעות אופטית. פסיכופתים אינם שונים, כנראה, מהאוכלוסייה הכללית ברמת האינטליגנצייה שלהם. כלומר – מיעוט קטנטן הוא בעל אינטליגנצייה גבוהה בהרבה מהממוצע, מיעוט בעל אינטליגנצייה נמוכה מהממוצע והרוב נמצאים בין לבין, כמו רוב האוכלוסייה, בעצם.
כאמור הספר מותח, גם אם מופרך. קיין תיארה היטב את היחסים שבין חטוף ומעונה למי שחטפה אותו, העלתה כמה רעיונות מעניינים לגבי התלות ומה שהיא מעוללת לאדם, וגם על הקשר בין חוויות ילדות טראומטיות לבין אישיות הבוגר – מספיק כדי לכנות את המותחן הזה "פסיכולוגי". הכתיבה טובה ומעניינת (אם כי התקשיתי להיזכר מי הוא צ'ארלי פארקר ומי היא מולי בלום, כשצצו כדמויות משנה בסיפור).
הרגישים מוזהרים בזאת מתיאורי עינויים קשים לקריאה. מצד שני אי אפשר להתייחס אליהם ברצינות בגלל מופרכותם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
