ביקורת ספרותית על שירי עזובה לאהבה מאת ישראל דדון

---

מספרי השירה של קבוצת משוררי ערס פואטיקה בוקעים פרצי רעש תוקפניים, עדינות רועמת, נגינה מופנמת, זיכרונות קולקטיביים עדתיים הנעים בין קיפוח לנוסטלגיה, בין זעם מתפרץ לחמימות משפחתית, בין הלמות תופים מחרישי אוזניים לפיוט ענוג. בכולם שנאה תהומית לציונות שהביאה אותם עד הלום אך לגלגה, השפילה, גיחכה, ניסתה לחנך מחדש. אפילו הרגה, אפילו חטפה. שלומי חתוכה בספרו המצוין "ירח מזרח" מצטט את אליאס חורי, משורר לבנוני: "כי אם ילדי היהודים נעלמים, מה יקרה לילדים שלנו?"

האישי נבלע במסר, בזעקת המקופחים, וכשהוא מובא לבסוף בכמה שירים הוא מצע לניגוח, להשלמה כפולה: בזאת שקולם יכול לנבוט ולהישמע, ובזאת שכבר אין להם במה להתבייש. עדי קיסר יכולה להביט על סבתא ולהתחרט על שאינה למדה את שפתה. אולי התביישה בה. גאוות עדה. את התגובות לתופעת ערס פואטיקה ניתן לתאר באותו השדה הסמנטי המוזיקלי של רעש תוקפני (לרוב גזעני), של עדינות מכילה וגם של השלמה. התגובות נעות בין השתפכות מוגזמת ל"למה הביאו אותו בכלל?"

ואת כל ההקדמה הזאת כתבתי רק כדי להכין את הקרקע להפתעה שספרו של ישראל דדון זימן לי. שיריו של דדון הכו בי בעצמה החזקה ביותר. וזה מה שכל כך חסר לי אצל אותם משוררי ערס פואטיקה. עוצמה. לשרוף את ספריו של נתן זך, או לשים זין על דוד אבידן לא יזעזע לאורך זמן. זוהי כוחנות (מוצדקת ככל שתהיה) וככזאת היא זמנית וחולפת כהרף עין. אצל דדון זה קודם כל האישי. והאישי כואב ופוצע מלא בקופסאות פלסטיק של וודקה אלסקה ("את מחשכייך לגמתי אלסקה אהובתי, נשאת אותי בבדידותי" ), מחטים שחודרים עמוק ("שיחוגו נבלות מחטי ברזל אל פתח קרע בשר"), בושה תהומית קודם כל כלפי המשפחה ("אח יא אמא ואם הייתי יכול הייתי מת לך בבטן עוד לפני שנולדתי") ורק אחר כך כשהיא צוברת תאוצה ועוצמה האשמה כלפי הממסד, דעת הקהל, העיתונות הישראלית, הציונות:

כשתגדל בני
אל תהיה
מג"בניק אלים
מתלכלך עם ערבים
לא בני
לך יעדנו גדולות
אתה תפציץ אותם בכמויות והם יהיו
ערסים
נאצים
גזענים
אתה תטוס בשמיה
הכחולים
תשתכשך בכוכבים.

"שירי עזובה לאהבה" הוא ניצחונם של הערסים. ניצחונה של המזרחיות.

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על שירי עזובה לאהבה