#
כילדה אהבתי את ספרי החמישיה והשביעיה הסודית. הספר הזה הוא אותו דבר – תוספת של כשמונים שנה לגיל הגיבורים, אינטליגנציה נמוכה מלגיבוריה של בלייטון, אבל בעיקרו של דבר - דמיון מפליא. כינויים הסודי של קבוצת הגיבורים בספר הוא "ברית הפנסיונרים". שנון.
זה ספר ילדים, שגיבוריו ישישים. הצעירה ביותר קצת פחות משמונים והבוגר יחגוג בעוד ארבע שנים מאה. הם חמישה גברים ונשים שרוצים לשנות את העולם, לתקן עוולות, להיות חופשיים, להיות קצת רובין הוד (כל אלה עד עמוד 100, שם נטשתי את הספר באנחת רווחה). גיבורינו עוברים הרפתקאות מסמרות שיער (לתפארת המליצה. אין הרבה שיער שם, אבל יש הליכונים) וחווים גם ניצני אהבה ביישנית כבראשונה.
התרגום לעברית – אין לי מלים. יש שם קטע שהם נכנסים לסוויטה במלון מפואר והגיבורה רואה המון טלויזיות שכולן דלוקות (על מי הן דלוקות, לא ברור). העברית הזו של ניסוחים מסורבלים ושגיאות תחביר, נמשכת לאורך כל העמודים שקראתי. אני דווקא שייכת לאלה שלא שמים לב לתרגום, שגיאות כתיב ותחביר, כשהספור שובה את לבי. אם אני מתחילה להתקטנן על תרגום ושגיאות – יש בעיה, לא רק בתרגום.

כשקראתי על בן המאה שיצא מהחלון, חשבתי שהוא בדיחה עצמית נהדרת על חשבון השוודים, שהם קצת מחוץ לעניינים בפוליטיקה הבינלאומית, והסופר כתב פארודיה ששמה את הגיבור השוודי במרכזה של כל דרמה היסטורית במאה העשרים. הפארודיה התחזקה כי גיבורו הכל–יכול של יונסון היה בן מאה – מין קריצה חביבה לכיוון הגרוטסקי. את "איש ושמו אובה" לא קראתי עדיין וגם לא את "סבתא מוסרת ד"ש וסליחה" שממשיך את אותה המסורת.

החלטתי לכתוב על חלק קטן מהספר בן 401 העמודים (אני יודעת שזה לא הוגן) כי התעצבנתי מהצביעות האופנתית של הבא-נעמיד-פנים-שישישים-כמוהם-כמונו, ונחכה למחיאות כפיים של קוראים אותם שיכנענו, שכתיבת סיפור כזה אינה גילנות, המחפשת כל סטיריאוטיפ על זקנים כדי להרוויח במכירות.
במציאות בה נכתבים ויוצאים לאור רבבות ספרים ביום, סופרים מחפשים גיבורים "רעננים" בכל מצב צבירה: מעובר עד רגלו-בקבר. השימוש בישישים מנסה להפתיע, להצחיק (רוב הספרים מהסוג הזה מתיימרים להיות קומיים) הקוראים, המכירים זקנים במציאות יודעים מה גדול המרחק בינם לבין דמותם הספרותית. הצחוק, במקרה הזה, קרוב יותר ללעג מאשר להנאה. ודאי שלא נועד לכבד, ואין צורך לומר ששום תובנה אמיתית אינה צפוייה ממנו.

הספר הזה הומלץ לי על ידי ספרנית שבדרך כלל אני בוטח בה שתצביע על ספרי איכות. אני לא בטוח מה קרה הפעם, כי הספר הזה הוא אחד הספרים הגרועים שקראתי מזה זמן מה.
נתחיל מהמובן מאליו, הספר אמור להיות מצחיק והומוריסטי. אני יודע שחוש ההומור שלי הוא לא סטנדרטי, אבל לכל הפחות היה צריך לעלות איזה חיוך. אבל כלום, לא מצאתי את הספר הזה אפילו מעט משעשע ואני מתקשה גם להבין מה אמור להיות משעשע באנשים זקנים שמתנהגים בצורה אידיוטית.
אם כבר מדברים על הזקנים, ציפיתי שהם יהיו שנונים או שתהיה להם חוכמת חיים או, לכל הפחות, איזה עבר מעניין שיצור אופי שיאפשר לי להתחבר אליהם. אבל לדמויות האלה אין שום דבר לזכותם. במקום זאת, הם משתמשים בכל הזדמנות כדי לאכול יותר מדי ולשתות יותר מדי. יש להם את תשומת הלב ואת היכולת לדחות סיפוקים של גורי חתלתולים ותכנון הפשעים שלהם ילדותי ומטופש. הסיבה היחידה שהם לא נתפסים היא כי היריב שלהם, המשטרה, הוא עוד פחות בוגר מהם – כמה נוח. גם העבר שלהם לא קיים מה שהופך אותם לדמויות קרטון משעממות שלא הצלחתי בשום אופן להתחבר איתם. ציפיתי, לכל הפחות, לקבל תחושה חמה עבורם, אבל לא היה לי כלום.
ההגעה לסוף הספר הזה הייתה מאמץ לא מבוטל, והסיום היה חסר טעם ומאכזב באותה מידה. אני באמת לא יכול להמליץ על הספר הזה לאף אחד. כוכב אחד מתוך חמישה.

התאהבתי בספר הזה מהדף הראשון. הוא מצחיק, קריא מאוד וקליל ומתאים לימות הקיץ החמים.
מסופר בו על חבורה מיוחדת של חמישה קשישים פעלתניים ויצירתיים שסובלים ממגוריהם בבית האבות: מנהל חדש וקמצן הגיע לבית האבות היוקרתי שלהם, והוא מקצץ בכל הנאות החיים שלהם. הוא מחליט, לדוגמא. לתת לכל הדיירים כדורים מפחיתי תאבון, ובכך לחסוך הוצאות על מזון עבורם. החבורה מחליטה למרוד בו. לאחר שהם ראו תוכנית טלוויזיה על התנאים הטובים השוררים בבתי הכלא בשוודיה מולדתם (בהשוואה לבית האבות שבו הם גרים), הם מבינים שעדיף להם לבצע מעשה פשע, להיתפס ע"י המשטרה ולהישלח לבית כלא.
כל הספר מלא בתיאורי התוכניות וההרפתקאות ההזויות ורבות המהפכים שעוברות על חבורת הקשישים. בין כל העלילות המופרכות יש ביקורת כלפי השוטרים חסרי האונים או כלפי יחס החברה לאנשים זקנים.

מתחילים להרגיש את הקו המשותף בין היוצרים של ספר זה, "הזקן בן המאה" ו"איש ושמו אובה" ועוד...
תחושה של פורמט שמתחיל לחזור על עצמו. כתיבה מאד דומה, הומור דומה, קווי עלילה על דמויות שוליות בחיים, פגיעות.
מאבק אל מול כוחות/אויבים גדולים (פושעים, ממסד, תרבות).
אם הייתי קורא את הספר הזה לפני כולם, לא הייתי חש ככה.
חביב.

ספר חביב. הפסקתי באמצע אבל המשכתי אחרי כמה זמן כי בכל זאת נעים לקרוא אותו.
הספר לא מתקרב ל"זקן בן המאה", העלילה כמעט טריוויאלית ואלמלא היה מדובר בחבורה של זקנים חביבים הוא לא היה מתפרסם או מקבל כזו הכרה.
בסך הכל ספר נחמד להעביר את הזמן אבל לא יותר מזה.

ספר נחמד,לעיתים מצחיק!קל לקריאה...

הפסקתי לקרוא אחרי 100 עמודים.
סתם ספר.