אני חייבת להודות שנתקעתי אתו.
זה כבר כמה חודשים ולא ממש מושך אותי לחזור לקריאה.
יש בו מספר נקודות שלא גרמו לי להתרגש, אבל אין ספק שסגנון הכתיבה הוא אחד מהם.
בעיני, צריך סיבה ממש, אבל ממש טובה, ע"מ לוותר על סימני פיסוק.
אף אחד לא אמור להיות מעל חוקי הדקדוק של השפה ובחירה כזו, ראוי שתהיה מאוד מנומקת ו/או קצרה וממוקדת לדמות ספציפית או למקרה ספציפי.
הבחירה במחיקת סימני פיסוק, היא בעיני נסיון למצוא סגנון ייחודי וזה מיותר.
לאחרונה מצאתי כמה ספרים שניסו בהם את התרגיל הזה, מה שמוכיח שגם ייחודי זה לא.
בקיצור, לא.

אף סימן פיסוק?