#
אם הייתי רוצה לחלק את ספרי המתח לתת-ז'אנרים - התת של הספר הזה הוא אקשן בלי מוח (ולגמרי בלי פסיכולוגיה). למעשה כמות ורמת המופרכות שלא תיאמן בספר הזה עולה בהרבה על אלה של מרבית ספרי הפנטזיה שקראתי. כדי להיות מסוגל לכתוב את כל השטויות הנ"ל, הובס מרחיק עדותו למקאו והונג קונג (כמו ספרי הפנטזיה המתארים עולם דמיוני בעל חוקים ופיזיקה משלו). הוא מספר על פירטים, כנופיות פשע מאורגן, אבני ספיר מדהימות בגודלן, סירות מירוץ, רוצחים שכירים שעבודתם - הנאתם... דברים שאינם קיימים ביומיום של הקורא הממוצע.
הגיבור שאף אחד (גם הוא, כנראה) לא יודע מה שמו האמיתי ומה דמותו האמיתית, מצליח לצלוח פעילות פשע, בלי ידע על הסביבה, על האויבים, בלי הבנה של השפה המדוברת, בלי הקשרים כלשהם. כשהוא נפצע – בעיר זרה, כן? – הוא מיד יודע למי לפנות כדי שיביאו לו רופא שיטפל בו בלי לשאול שאלות... התיאורים של נקרא-לו-ג'ק מתגבר על פושעים חמושים, כשהוא פצוע וזב דם, ויוצא כשידו על העליונה - מפיחים תקווה בכל בטטת כורסה.
מי נהנה מהספרים של תת הז'אנר הזה? נראה לי שאלה חנונים כמונו, העובדים בעבודה הנעשית בישיבה, רוב מה שהם רואים לנגד עיניהם ביום עבודה הוא מסך מחשב ופעילותם העיקרית היא הקלדה. בסוף היום הם מתמתחים היטב כדי לנסות לשחרר את הכיווץ שנוצר מישיבה בת 10 שעות, ששום פילטיס פעמיים בשבוע לא יצליח למנוע. קריאת ספרי התת-ז'אנר גורמת להם להיות כמה שעות גמישים וחזקים, מסוגלים לתפעל כל כלי-נשק ולחמוק בשלום מכל פושע (עם השלל...) קצת המראה לעולם שלעולם לא יהיו חלק ממנו.
לפי מה שכתוב על הכריכה האחורית הובס, שזכה בפרסים נחשבים על ספרו הקודם, מת ב2016 תוך כדי כתיבת ספר ההמשך לספר הזה. יהה זיכרו של הובס ברוך. עדיף שיזכרו לו את ספר הביכורים המוצלח ואת הקריירה הקצרה והמבטיחה שלו, וישכחו תקלות כמו ספר ההרפתקאות הדמיוני הזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
