מונוגרפיה מרתקת על אחד המשוררים היהודים החשובים ביותר שהיה מוכר ואהוד בשנות ה-50-60 של המאה הקודמתת. ב-1951 זכה בפרס ביאליק וב-1955 בפרס ישראל, וכיום נשכח לחלוטין. שניאור היה בן טיפוחיו של ביאליק ורבים חשבו שירש את בכורתו ומעמדו.
זלמן שניאור היה משורר וסופר פורה ביותר ועבודתו עצומה בנפחה. נולד ב-1887 בעיירה שקלוב הנמצאת בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בלארוס). גדל בבית מסורתי כצאצאו של שניאור זלמן מליאדי, אך בגיל 13 עזב את ביתו ואת הדת ללא שוב. הוא נוסע לאודסה לפגוש את ביאליק המקבל אותו תחת כנפו.
נשאלות השאלות מדוע נשכח משורר זה? מדוע איננו מוזכר ונלמד בבתי הספר כביאליק? נראה כי יד מכוונת דאגה להשכיחו, מדוע? על שאלות אלה ואחרות מנסה לענות לילך נתנאל שכתבה כאן את המונוגרפיה המקיפה ביותר על יוצר זה. העובדה שעד היום לא נכתבו עבודות מקיפות על שניאור אף הם תמוהות.
שניאור כתב שירה עברית בעיקר עד סוף שנות ה-20 של המאה הקודמת לאחר מכן הקדיש את רוב מרצו לכתיבת סיפורים בהמשכים ביידיש שפורסמו במשך שנים רבות בעיתונים בארה"ב ובאירופה, הוא די שכח את הכתיבה בעברית. מדוע? תקראו בספר.
אולי המאפיין העיקרי של שירתו הוא שהיא כתובה בעברית גבוהה, אך עדיין יחסית קלה להבנה גם על ידי קוראים מזדמנים. חלק מרעיונותיו בשירה היו פורצי דרך בהעזתם ובישירותן, כגון הכתיבה על אהבה, רומנטיקה ומין. עלילת הרומנים שלו התמקדה ברובה בעיירה היהודית שבתחום המושב וחלק מהכתיבה מבוסס על האוטוביוגרפיה שלו. סיפורים נוספים שכתב היו מבוססים על התנך.
מורגש כי הספר נכתב מתוך הערכה ורצון להכיר לעומק את שניאור ומתוך חיבה רבה ליצירתו. הכתיבה עניינית, מעניינת וברורה.












![תקוות גדולות [מהדורת 1991]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1006529.jpg)



