זוּלֵיכָה פוקחת עינייםגוזל יכינה9ספר מעולה. מהטובים ביותר שקראתי - אמנם באיחור - אבל מוטב מאוחר.. קורותיה של זוליכה שנישאה בגיל 14 לגבר מבוגר ממנה ב-30 שנה ומשועבדת לו ולחמותה שרודה בה. נוסף לכל יולדת 4 בנות שכולן נפטרות מייד עם לידתן. חווית "השעבוד" לגבר ולחמותה מתוארים בצורה כל כך ריאליסטית וקשה ומדגימה את קשיי החיים בכפרים הטטריים באיזור קזן ברוסיה. מדובר על שנות ה-30 של המאה העשרים. בעלה נהרג/נרצח במהלך פשיטה של כוחות הצבא האדום על הקולאקים - אותם איכרים שנחשבו ליסודות עויינים למשטר הקומוניסטי דאז והיא מתחילה שרשרת של יסורי מעבר ברכבות משא יחד עם עוד שכמותה להגלייה לסיביר. ברקע דמותו של איוון איגנטוב שמפקד על מבצע העברת הקולאקים והוא גם זה שירה בבעלה. לאחר תלאות המסע הם מגיעים לטייגה הסיבירית שם הם מתחילים לנסות להתחיל חיים חדשים - קשוחים ביותר ללא תנאי מחייה נורמליים. איגנטוב שמייחל לחזור הביתה מוצא עצמו נשאר לפקד על חיי המתיישבים בטייגה הסיבירית ומקשיח עליהם את החיים. זוליכה, בהריון, יולדת בן - יוסוף ומגדלת אותו בתנאים-לא תנאים. היא הופכת לציידת מוכשרת שדואגת להביא בשר צייד למטבח המשותף. יוסוף עם הזמן מגלה כישורי ציור יוצאים מן הכלל בהדרכת צייר מפורסם שגם הוא חלק ממגוורשים לסיביר - הספר כתוב בצורה מרשימה - יצירה ספרותית מעולה ומרגשת. שם הספר הוא גם 2 המילים הראשונות בספר "זוליכה פוקחת עיניים.." - מומלץ ביותר.
חוף המרגליםטס גריטסן4ספר טוב. עלילה מעניינת אם כי לעיתים קצת מופרכת - בכל זאת לסופר מותר להשתולל עם הדמיון וזה בסדר גמור. הדמויות "הטובות" בסיפור הם באמת טובות ומעוררות אמפתיה. "הרעים" הם באמת רעים למהדרין. עלילה בלשית בהחלט מהוקצעת, מעניינת, קולחת ונותנת בהחלט "פייט" טוב לספרים בז'אנר הזה. יש כאן בסיס מצוין לתסריט של סרט מתח טוב. מעניין אם זה יקרה. הנושא של סוכני סי.איי, אי פורשים שחוזרים לפעולה מפרישתם עקב אירוע בעברם - הוא נושא לא חדש, אבל כשזה כתוב היטב - אז למרות אי החידוש של הנושא זה עדיין כיפי להעביר שבוע של קריאה. מגי בירד גיבורת הסיפור וחבורת הפורשים שלצידה - הם חבר'ה שהייתי שמח להכיר!! החברות, העמידה ללא סייג לצידה בעת צרה, החוויות לאורך שנים של פעילות חשאית לצד הצלחות וכשלונות וחוסר האפשרות לשתף את סביבתם הטבעית - יוצרת חבורה סגורה, איכותית שחבריה יודעים שתמיד יהיה מישהו לצידם בעת צרה. סך הכל ספר טוב, קריא מאוד.
נתן ועמוסאסף ענברי8לא נעים אבל... לא יותר מאשר "בסדר". למה? בארבע מלים "מהנה מאוד - שטחי מאוד". אי אפשר לומר על אסף ענברי שכתיבתו לא טובה. זו כתיבה מהנה, מאוד קריאה, אבל הספר הזה חוטא בשטחיות כזו שרוב יתרונותיו בטלים לעומת השטחיות והתיאורים שמנסים מצד אחד להיות תיאורים היסטוריים לכאורה, שלא לדבר על הציטוטים שהוא מביא ובהרבה מקרים הם פשוט לא היו והם פרי דמיונו של המחבר. נכון שאסף ענברי "המציא" סוג חדש ואפילו מעניין ומקורי שבו הוא מרשה לעצמו להמציא אירועים וציטוטים שמלווים את הפרקים האמיתיים -ראו למשל "הספר האדום" שם זה הרבה יותר מוצלח. במקרה שלפנינו 2 הדמויות הן של אלתרמן והן של עמוס עוז ראויות להרבה יותר מאשר כאן. הניסיון להציג דיכוטומיה בין שניהם יש לה בסיס מסוים, אבל לא כזה שמצדיק את המתואר בספר. רוצה להכיר את עמוס עוז קרא את "סיפור על אהבה וחושך". רוצה להכיר את אלתרמן קרא את כרכי "הטור השביעי". אני, הקטון, נעלב בשם שניהם. בכל זאת מילה אחת טובה - מאוד קריא, שוטף ומי שלא הכיר את שניהם מקבל תמונה אמנם שטחית ולקויה, אבל יתכן שתמשוך את הקורא להכיר אותם באופן ראוי יותר
רקוויאם רוסיויליאם ראיין5ספר שלא הכרתי בכלל. הפתיע לטובה. עצם העובדה שמדובר בסדרת בלש רוסי משנת 1936 כבר יצר עניין אחר. בלש רוסי בשנים האלו לא יכול להיות דומה בשום אופן לבלשים העכשוויים בכל מדינה - העדר אמצעים טכנולוגיים, אמצעי תקשורת ועוד. המחויבות למפלגה ולסוציאליזם מול שגרת החיים האפורה והענייה רוסיה בשנת 1936. מערכת היחסים בין המשטרה/מיליציה לבין כוחות הבטחון הפנימי/נ.ק.ו.ד (קג"ב לימים). גיבור העלילה אלכסיי קורולוב הוא קצין מיליציה, נאמן למפלגה(מצטלב בסתר) שמוצא עצמו בחקירה בה הוא משמש בלי ידיעתו ככלי בידי הבטחון הפנימי עד כדי סיכון חייו ותוך התנגשויות אלימות עם מבקשי נפשו. הרקע והעלילה בהחלט מסופרים היטב וספר זה הוא נוף אחר בשדה הסיפור הבלשי. בהחלט - לטעמי - משכנע יותר מטום רוב סמית ו"לד44" שהוזכר עי קוראים אחרים.
פרשת סטליןג'יילס מילטון2פרשת פגישותיהם של "שלושת הגדולים" סטלין, צ'רצ'יל ורוזבלט בניסיון לתאם מדיניות משותפת כנגד גרמניה הנאצית עם פלישת גרמניה לרוסי (מבצע "ברברוסה) - מתוארת באופן מבריק ומעניין. מעבר לאפיון הדמויות של המנהיגים, הספר עוסק בעוד כמה דמויות שנמצאות לכאורה מאחורי הקלעים - אווריל הארימן האמריקאי - שליחו המיוחד של רוזבלט לצ'רצ'יל ואחר כך כשגריר ארה"ב במוסקבה, וארצ'י קלרק קר - שליחו של צ'רצ'יל לסטלין ואחר כך השגריר הבריטי במוסקבה. שניהם פעלו בצורה יוצאת דופן בעיצוב הקשר בין המנהיגים, כמו גם בעיצוב תוכניות ומעשים בפועל כדי לברום להצלחת הקשרים החשובים האלו לכל האנושות. הספר מלא פיקנטריה מעבר לתיאור המהלכים המדיניים והצבאיים ובזה עיקר כוחו. תמונה מרשימה של היסטוריה שמתוארת באופן נגיש, מעניין ורב קסם. מומלץ מאוד. מי שיוצא הכי טוב מבין המנהיגים למרבה הפליאה הוא דווקא הדוד ג'ו - סטלין שמתואר כמי שהצליח יותר מכולם לכפות את דעתו ואת רצונותיו.
אפילו פרפר מטיל צלמיה לוי־ירון3שמח להיות הראשון שמדרג את הספר. אהבתי אותו מאוד. יש בו משפטים חכמים ומבריקים שממש היה לי רצון (ואולי עוד אעשה זאת) ל"מרקר" אותם כך שיהיו ברשותי גם כן. זה לא ספר עם עלילה התחלה וסוף אבל יש פה סיפור שכתוב כל כך יפה עם הבלחות לעולמה האישי העשיר של הכותבת. זה ספר שאם הייתי צריך להגיד עליו מלה אחת - חכם. התיאור של הספרים בספרייה בה עובדת גיבורת הספר אשר עם סגירת הספרייה מתחילים לקרוא אחד את שכנו - הוא תיאור נפלא. הספרים הישנים ששמו אותם למעלה להיכן שאף אחד לא מגיע - תיאורם כספרים הנעלבים הוא פשוט מקסים. משפט יפה "...לא קיבלנו מהאימהות העייפות שלנו מפתח אמיתי לרצונות שלנו, ומפתח שלא פותח , מתכסה חלודה, הופך לדג רעיל בנשמה" תיאור של נשיקה .."נישקת אותו. ברוך, גם בזעם כאילו שלפת את הנשיקה הזאת מתוך מחסן של נשיקות אבודות.." תיאור העמידה מול ארון הבגדים "...היא מאמינה שמגיל מסוים השמלות בארון הבגדים אוצרות יותר זכרונות ממי שלבשה אותן...כוח האינרציה של הזיכרון הוא שמכריע מי מהן תילבש היום על ידה.." ועוד מלא דוגמאות של משפטים מלאי יופי שמעוררים מחשבה. ספר מומלץ.
קריאת הינשוףפטרישיה הייסמית (הייסמית')5זה לא הספר הראשון שהייתי לוקח לאי בודד. בסה"כ ספר סביר ובעיני - לפחות - הציפיות היו מעל מה שקבלתי - אבל כמובן זה אישי ו"על טעם ועל ריח..." - זה ספר שנכתב לפני למעלה מ-50 שנה ולמרות התרגום העכשווי, זה נשמע מיושן (זה מה שזה) ולא ממש מותח. זו אכן לכאורה עלילת פשע אבל מה שכתוב בדש האחורי "רומן מפתיע, חסר רחמים ורב תהפוכות וכו'" לא לגמרי מצדיק את הקצב האיטי והלא כך מפתיע של הסיפור. זה עדיין ספר שכדאי לקרוא ולו כדי, לפחות פעם אחת, לקרוא את פטרישיה הייסמית וגם להבין תוך אחרית הדבר את הרקע לסיפור. על הסיפור אין הרבה מה להרחיב - בחור עם רקע של גירושים קשים, משועמם שמוצא לעצמו "עניין" - ממש לא אירוטי - להציץ בחלון מטבחה של אשה צעירה ולעקוב אחר תנועותיה- לאחר שהיא "תופסת" אותו על חם - היא מתאהבת בו למרות אירוסיה והארוס הנבגד מתחיל במסע נקמה נגד הבחור וכך מתפתחת לה העלילה מול בלש עם השם המקורי ליפנהולץ. בקיצור - אפשר לקרוא אבל לא ממש התלהבתי.
אטלנטיסרון מיברג4מבחינת יכולת הכתיבה מגיע לו מעולה - יש פה כתיבה שאני מאוד נהנה ממנה, אבל הנושאים האיזוטריים שהוא עוסק בהם .... חבל שלא מנצל את כשרון הכתיבה הבאמת ייחודי שלו לנושאים שתופסים יותר. מצד שני הזדמנות להכיר פנים אחרות של אמריקה דרך כותבים, מנגנות, יוצרים. כמובן שהקטעים האישיים בהם הוא פותח את הנפש ואת הצרות האישיות שלו הם קטעים מאוד חזקים וקצת עצוב לקרוא על ההידרדרות ממעמד של כותב-על, לאיך שהוא מתאר את עצמו כעת. ספר בהחלט קריא מאוד אבל לא לכל אחד.
ירח דםיו נסבו6הארי הולה עדיין חי ובועט!! עדיין מצליחים לסחוט מהלימון המשומש הזה ספר טוב. הפעם שולפים את הבלש הארי הולה ממקום גלותו בלוס אנג'לס כאשר "סיפור הכיסוי" הדי מאולץ לפיתוח העלילה בתחומי נורבגיה הוא "מחויבותו" לעזרה לשחקנית הוליוודית מזדקנת שנקלעה לחוב עצום והוא לקח על עצמו להציל אותה. מכאן ואילך עלילה קולחת, מרתקת ומעניינת ומאוד דומה בסה"כ לעלילותיו הקודמות עם דמויות מוכרות ועם עוד פרטים מזוויעים לגבי רוצח עם מניעים חולניים, רעיונות מטורפים, רקע ילדות קשה ביותר וכל המרכיבים הדי מוכרים מעלילותיו הקודמות של בלשנו הארי, כולל האינטריגות ומאבקי הכוח מול המשטרה הממוסדת שאותה עזב, תוך מערכת יחסים גם כן לא חדשה עם העיתונות הפלילית אבל למרות הכל ולמרות "הלימון הסחוט"- ספר בהחלט טוב שקשה לעוזבו לרגע.
בירושלים ובארץ ישראל בעקבות צלמים ראשוניםישעיהו ניר14פרופ' ישעיהו ניר כתב כאן מבוא לתולדות התפתחות הצילום בארץ המלווה בעשרות צילומים מהתקופה הממחישים את התפתחות טכניקות הצילום השונות. 224ע"מ בכריכה קשה והוצאה מהודרת. ניר היה ממיסדי קיבוץ להבות חביבה ובשנות ה-50 היה מורה למוסיקה, מאוחר יותר שינה כיוון בהכשרתו והפך פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית. הספר מעניין והצילומים מרתקים. מספר ציוני דרך: הצילום בארץ ישראל החל ב-1839 ע"י ד"ר אלכסנדר קית, באותה שנה הגיע גם פרדריק גופיל-פסקה ומצלם את הדגרוטיפים הראשונים. 1849-50 וילהאוז ובריגס מצלמים בארץ את הקאלוטיפים הראשונים. 1853- ג'יימס גרהם מתיישב בירושלים למשך 3 שנים והוא הצלם-תושב הראשון בארץ. צילומיו ישמשו בסיס לעבודתם של ציירים רבים מהתקופה. 1857- ג'יימס רוברטסון פותח את עידן "הצלמים הנוסעים" המשתמשים בלוחיות צילום מזכוכית ("הלוח הרטוב"). 1867- פליקס בונפיס צלם ממזרח צרפת מתיישב בביירות (העיר הקוסמופוליטית החשובה באזור באותה התקופה) ומתחיל לצלם בירושלים. 1870- הולדת צ.א. הורנשטיין הצלם הראשון שנולד בארץ. 1885- הצלם הארמני גאראבד קריקוריאן עוזב את חיי הנזירות, מתחתן ופותח סטודיו לצילום בירושלים. כנראה הסטודיו הראשון מחוץ לחומות העיר. 1890- חליל ראאד הצלם הערבי נוצרי הראשון מתיישב בירושלים ועובד אצל קריקוריאן. צדוק בסן מתחיל לצלם. 1891- וארשווסקי מצלם את מושבות יהודה. 1892- סבונג'י הצלם הערבי הראשון ביפו. מצלם את תלמידי מקווה ישראל בעבודתם. 1895- ישעיהו רפאלוביץ' הצלם היהודי הראשון פותח סטודיו בירושלים. 1897- חליל ראאד עוזב את קריקוריאן ופותח סטודיו עצמאי ממש ממול לסטודיו של קריקוריאן, התחרות בעיצומה. 1898- רפאלוביץ' מצלם את מושבות יהודה והגליל עבור ספרו שיופיע ב1899. הוא נעזר באליהו מיירס צלם יהודי מומר מאנשי "המושבה האמריקנית". 1905- הצלם אברהם סוסקין עולה לארץ ומתיישב ביפו. 1906- צדור בסן מוכר את התצלום המוקדם ביותר שלו הנושא את חותמתו. 1907- הצלם יעקב בן דוב עולה לארץ ומתיישב בירושלים. והשאר היסטוריה..