ביקורת ספרותית על אהבות מגוחכות מאת מילן קונדרה
ספר בסדר

---

#
אין הרבה אהבות בשבעת הסיפורים הכלולים בספר הזה. האמת – גם לא ספרות דגולה. קונדרה פורש פה את משנתו ועל הדרך מתאר את צ'כוסלובקיה בשנות השישים, השנים בהן נכתבו הסיפורים, כשהסופר היה עדיין צעיר, מעייניו נתונים לרדיפת-נשים והשגת שם, שחי (עדיין) במולדתו ה(עדיין)קומוניסטית.

מה יש בסיפורים האלה? תפיסה אנכרוניסטית של גבריות/נשיות (נא זכרו שאלה השנים בהן התחוללה מהפכת "ילדי הפרחים" בארצות הברית, שהתפשטה בעוצמה רבה לכל העולם המערבי. מהפכה זו נעדרת לחלוטין מהסיפורים). תפקידי הנשים והגברים בסיפורים האלה הם התפקידים המסורתיים: הגברים הם הציידים והנשים הן הציד. הגברים מרפרפים מפרח לפרח והנשים מסתגרות במוסריות מדומה, בצניעות מזוייפת ומוחצנת המתגלית כשקרית ברגע האמת. הסיפור שמדגים הכי טוב את הנושא ואת גישתו של קונדרה הוא "תפוח הזהב של הכיסופים הנצחיים" המתאר שני חברים, שאחד מהם מוכרח להתחיל עם כל לובשת שמלה הנקרית בדרכו, והאחר מוכרח להעמיד פנים שגם הוא עושה זאת בהצלחה כל ימיו. (אם הייתם שואלים את קונדרה, הוא היה אומר שחיזור זה לשקר, לשקר ולשקר. למושאי החיזור וגם לעצמו)

אין מקום, כמובן, לשפוט סיפורים שסופרו ממנטליות מסויימת, אם אותה מנטליות אינה מקובלת על הקורא היום. אין שום טעם לשפוט התנהגות שאבד עליה הכלח, בעיני הקורא, אם היא מתוארת בספר. הסיפורים שייכים לעולם מסויים ולתרבות מסויימת והם גם סוג של תיאור אנתרופולגי. אבל יש מקום לבחון סיפורים על יכולתם לשכנע את הקורא ולעניין אותו. ובמבחן הזה הסיפורים האלה אינם עומדים. הכתיבה היא פשוטה, שלא לומר פשטנית. הסופר כותב סיפורים כמו שכתבו פעם: הוא לא מבזבז את זמנו על תחקיר או אמינות, ומה שיוצא הוא לעתים קרובות לא סביר מבחינת היחסים בין הדמויות. לדוגמה הסיפור "הסימפוזיון". הסופר רצה להעביר נקודה מסויימת ביחסי גברים-נשים והסיפור, המתרחש במחלקה בבית חולים בין אנשי-צוות שונים בדרגתם, מתעלם מההירארכייה הנוקשה השוררת בדרך כלל במוסדות מהסוג הזה. התוצאה – לא אמינה ומעצבנת.
הטקסט מחולק לפרקים קטנטנים – לפעמים בגודל של פיסקה וקצת – ולכל קטע כזה יש כותרת בגודל ענק, שמסבירה מה תקרא תכף... זה מוזר ולא נעים

בלי משהו טוב אי אפשר: לקונדרה חוש הומור שחשתי בו בעיקר בסיפור הראשון, העוסק באיש אקדמייה יהיר שמתבקש (בכל הכבוד וההכנעה...) להמליץ על מאמר של אלמוני, כדי שיפורסם בכתב-עת נחשב. איש האקדמיה סבור שהמאמר גרוע, אבל א) הוא לא אוהב עימותים ו ב) הוא לא מוכן לעשות טובות בלי לקבל תמורה. הוא משתמט מהמטלה, ומשתמט מאמירת אמת על המאמר. הוא אוכל אותה בכל פה, מכל הכיוונים, כאשר התפלנטרויותיו חוזרות אליו ובגדול.

אני לא זוכרת הרבה מ"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" שקראתי ממש מזמן. אבל, אם זכרוני אינו מטעני, מערכת היחסים בין גברים לנשים המתוארת בו דומה למדי למה שקראתי בסיפורים הקצרים האלה. זה הגיוני. גם הוא נכתב בשנות השישים של המאה הקודמת, אם כי קונדרה כבר לא חי במולדתו. המסקנה שלי? אפשר להגר למדינות אחרות, להפוך לאיש העולם הגדול ולסופר נחשב, אבל אי אפשר לעקוף את המנטליות בה חונכת. החכמים שמבינים זאת, לומדים לדבר פוליטקלי קורקט.


0

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על אהבות מגוחכות