הספרים שקראתי מפרי עטה של אליסון ריצ'מן תמיד ריתקו אותי, וגם הנוכחי נכנס לקטגוריה הזו. אליסון ריצ'מן מתמחה בלגולל טרגדיות מהולות בתקווה עם דמויות רגישות וסוחפות.

בספר הנוכחי אליסון ריצ'מן משלבת רומן בחודשיו האחרונים של וינסנט ואן גוך למרגריט האופטימית והרגישה.

את ההשראה לכתיבת הרומן קיבלה אליסון ריצ'מן בעקבות ביקור במוזיאון המטרופוליטן לאומנות, בתערוכה שהציגה אוסף פרטי של ד"ר גאשה-רופאו המטפל של וינסנט במהלך חודשיו האחרונים לפני התאבדותו. הסקרנות הובילה את אליסון למחקר מקדים, בו גילתה שמשפחת גאשה שמרה בקנאות על פרטיותה. הבן-פול והבת-מרגריט התגוררו עם אביהם עד יומו האחרון. כאשר האב נפטר פול לקח על עצמו להתמחות בציוריו של ואן גוך. הדמות שסקרנה יותר את אליסון, הייתה מרגריט בתו של ד"ר גאשה. מרגריט מעולם לא נישאה, וחיה חיי סגפנות בבית שקפא בזמן.

מרגריט שימשה מודל לשניים מציוריו של ואן גוך בתקופת שהותו באובר-סור-אואז. אחד הציורים "מדמואזל גאשה ליד הפסנתר" היה תלוי בחדרה מעל 40 שנה, עד שפול החליט להוציאו למכירה כנקמה בה. המניע למכירת הציור הוליד את הספר והשאלה שריחפה, האם היה רומן בין וינסנט למרגריט במהלך השבועות האחרונים כאשר שהה באובר-סור-אואז. בעזרת פרטים וגילויים נוספים שנוספו משתי נשים קשישות על דמות נוספת: לואיז-ז'וזפין שהתגוררה באותו בית, מגיל ארבע עשרה עד עשרים ושלוש, ושאיש לא ידע על קיומה עד למכירת הבית, אליסון רקמה רומן ויצרה מסגרת בדיונית לספר: "הציור האחרון של ואן גוך".

במאי 1890 לאחר אשפוז של שנה בבית החולים בסאן-רמי, ואן גוך עבר לטיפול בקליניקה של ד"ר פול פרדינן גאשה באובר-סור-אואז, בעקבות המלצות שתיאו קיבל על ד"ר גאשה. ד"ר גאשה פורסם בשל התמחותו בשילוב הרפואה הקונבנציונלית להומאופתיה אלטרנטיבית. הוא נהג לרקוח מיני שיקויים מצמחי גינתו ולהשקות את מטופליו. לאחר סיום לימודי הרפואה ד"ר גאשה הצטרף לחבר ילדותו וצייר בראשית דרכו– גוטיה, ובד בבד כחובב אומנות בנה לעצמו קהל מטופלים של אומנים, סופרים ומוזיקאים ואחד מהם היה וינסנט ואן גוך.

מי שפגשה אותו ראשונה הייתה מרגריט בתו של ד"ר גאשה. וכך זה מתחיל..."אני ראיתי אותו ראשונה. קטן וצנום, עם כמה בדי קנבס תחת זרועו, תרמיל תלוי על הכתף וכובע קש משוך מעל עיניו. זה היה הסוד הראשון שלי-שמאחורי עצי הערמון הפורחים אני ראיתי אותו ראשונה." ואן גוך עורר את סקרנותה של מרגריט ואיך לא?

משפחת גאשה הגיעה לאובר-סור-אואז מפריז כאשר מרגריט הייתה בת שלוש. האם אובחנה כחולה בשחפת והרעיון היה שהכפר יטיב עם מחלתה. פול אחיה של מרגריט נולד לאחר שנה כאשר המשפחה כבר התגוררה בכפר אובר סור אואז. האם לא אהבה את הכפר והפכה מיום ליום למורמרת. היא התלוננה על הריחוק מפריז, מיקום הבית והיעדר החברותא.

האם נפטרה משחפת שמרגריט הייתה בת שש ופול בן שלוש, ולאחר שחזרה לדירה המקורית בפובור סן דני. כעבור פחות משבוע הופיעה גב' שבלייה לטפל במרגריט ואחיה והוכרזה כאומנת שלהם אבל לא רק... היא גם "טיפלה" באב המשפחה ומעולם לא התעייפה ממנו. בהמשך הצטרפה למשפחה בתה- לואיז-ז'וזפין. האם והבת לא יצאו מהבית שמא הרכילות תעורר גל שמועות בכפר.

למרות שהחברות בין מרגריט ללואיז-ז'וזפין בהתחלה לא תפסה, בהמשך הן התחברו וסייעו אחת לשנייה.

ואן גוך התקבל במשפחת גאשה כבן משפחה. גם תיאו, אשתו ובנו התארחו אצל ד"ר גאשה. היחסים בין המשפחות היו קרובים. התרגשות רבה אחזה במרגריט כאשר וינסנט ביקש לצייר אותה. היא הייתה מסוחררת מרוב צפייה, כמו ילד מורעב שמשתוקק לפיסת מחמאה.

אהבתי את החיבור בין מרגריט ולואיז. הן היו מאוד שונות ולמרות השונות תמכו האחת בשנייה. לואיז שיקפה את הלימונדה של החיים ומרגריט שיקפה חיים בתוליים, לימוניים, ובעיקר כניעה לקודים חברתיים. דמותו של פול תוארה כאדם אגוצנטרי, קנאי וצייר כושל. פול מאוד דמה לאביו בתכונותיו ובמיוחד בכל מה שקשור לגאוותו.

מרגריט הייתה בשביל ואן גוך הגלולה שהפיגה את בדידותו ועצבותו שקוננו בנפשו. לא בטוחה שאותם שיקויים שהכין ד"ר גאשה לואן גוך עזרו. בתקופת שהותו תחת השגחתו של ד"ר גאשה ואן גוך צייר כשבעים יצירות. תלותו באחיו עוררו בוינסנט רגשות אשמה. חוסר יכולתו לדאוג לעצמו ולהצליח הובילו את וינסנט אן גוך לשבריריות תהומית וסף ייאוש. היחידה שעמדה לידו ומולו-מרגריט... אך לא תמיד יכלה...

במפגש האחרון בין וינסנט ואן גוך ומרגריט , ואן גוך אמר "מעולם לא רציתי להכאיב לך. לפעמים אני חושב שהיפנים צודקים. יש סוג של אצילות במוות. לא בושה. רק כבוד." ... "ביישתי את המשפחה שלי. גרמתי להם לחשוב שאני טפיל. אילו הייתי יפני, הייתי נוטל את חיי בידי ומשיב את כבודי." (עמוד 249)

ב-27.7.1890 בגיל 37 וכחודשיים אחרי הגעתו לאובר-סור-אואז, במהלך טיול בשדות וינסנט ירה בעצמו ונפטר לאחר יומיים כשתיאו לצדו. בעניין התאבדותו של ואן גוך יש גירסה נוספת... לפני מספר שנים התפרסם מחקר הטוען כי ואן גוך נורה בשוגג מאקדח על ידי שני נערים. המחקר מבוסס על כך שהזווית האלכסונית שהקליע חדר לבטנו של ואן גוך אינה הגיונית.

חצי שנה לאחר פטירתו של ואן גול נפטר גם תיאו אחיו ונקבר לצדו של וינסנט באובר-סור-אואז.

כמו הספרים הקודמים של אליסון ריצ'מן גם הספר הנוכחי שלח אותי למקורות. במהלך השוטטות שלי במרשתת, גיליתי שלפני מספר שנים מצאו דיוקן שלישי של ד"ר גאשה בכספת הבנק באתונה. משערים שהוא צייר את היצירה הזו ימים ספורים לפני שהתאבד. לא ברור איך התמונה הגיעה לאתונה, ויתכן והדיוקן התגלגל על יד הגרמנים שפלשו ליוון באפריל 1941 ושייך לאוצרות האבודים.

גורלה של משפחת ואן גוך אינו מהמוצלחים, ב-2004 תיאו ואן גוך (הנין של תיאו-אחיו של וינסנט), נרצח באמסטרדם על ידי צעיר ממוצא מרוקאי. הרוצח הידק לגופתו טקסט מהקוראן על רקע התנגדותו להגירת זרים להולנד.

המיתוס המזעזע המקושר לואן גוך - החלטתו בעניין כריתת החלק התחתון של אוזנו. המעשה קושר לקונספירציות שונות כמו: עקב אהבה נכזבת לזונה שעבדה בבית בושת בקרבת מקום מגוריו, מריבה עם הצייר פול גוגן או החלטתו של אחיו תיאו להתחתן. (ואן גוך חשש שנישואיו של אחיו, ירחיקו את תיאו ממנו ובכך יימנע הסיוע הכלכלי לו הוא זקוק).

פרקי הספר קצרים וכתובים בגוף ראשון על ידי מרגריט. הכתיבה של אליסון שואבת את הקורא. כמו שאומרים היא יודעת לעשות את העבודה... אליסון ריצ'מן יודעת לזרוע תחושת קלילות, לפזר אבק מדמויות היסטוריות, ולשלב טרגדיות עם תקווה. מקסים שאליסון משתדלת להתרכז במעט דמויות, ולא להעמיס מידע מיותר. תיאורי הנוף, התבשילים והרקע נפלאים ונותנים תחושה אמתית. אני התעלמתי מהגומות, התרכזתי בהיסטוריה ובעיקר הוקסמתי מדמיונה העשיר של אליסון. לא פשוט להפיח חיים בדמויות היסטוריות על סמך סיפורים מזכרון מעורפל ו/או מחקרים בלבד.

דמותו המיוחדת והמרתקת של וינסנט ואן גוך מעסיקה גם את עולם הקולנוע... לפני כשנתיים הוקרן לצופים הסרט "לאהוב את וינסנט", ובשבועות האחרונים מוקרן הסרט "ואן גוך בשערי הנצח".

אני אהבתי, נשאבתי ולא הייתי זקוקה ליותר מזה לסופ"ש.

לדעתי הספר הזה הוא כמטבע ויהפוך במהרה לרב מכר. צדו האחד של המטבע יפנה לאוהבי הרומנטיקה והשמאלץ, וצדו האחר יפנה לאוהבי ההיסטוריה, ציור ואומנות.

בשורה התחתונה: אומנות ורומנטיקה מהולים לקוקטיל.

קריאה נעימה.

לי יניני

ידיעות אחרונות-פן, פרוזה תרגום-רומן, תרגום: ניצה פלד, 310 עמודים, 2019

ספר טוב שעורר בי את החשק לצייר ולהביט בציוריו של וינסנט ואן גוך. יש בו תיאורי ציורים בצורה מעוררת השראה ורוגע. הלוואי שאוכל לגלות ציור על פני קנבס ריק (או בכל דרך אחרת) !
מתוארת בו שנת חייו האחרונה של הצייר.
בסוף הספר בפרק 'הערת הסופרת' הסופרת משתפת את מניעיה בכתיבת הספר ושזירת ההתנהגויות שגרמו לאותם מהלכים הסטוריים שרובנו יודעים עליהם מדפי ההסטוריה.
ניכר שהסופרת עשתה עבודת חקר על הדמות הראשית, הדמויות שסבבו אותה והיצירות שלה ( הציורים ) והביאה בפני הקורא את יריעת הזמן שהתמקדה בו בצורה מעניינת לקריאה
ייתכן והפרטים המופיעים בספר הם לא אחד לאחד מה שקרה במציאות - מן הסתם הסופרת חייבת 'לפלפל' את המציאות, אבל בכללי נהניתי מאוד לקרוא ולדעת את שעבר הצייר ועוד יותר מזה הספר התחבר לביתו שהפך למוזיאון (בהולנד) ותערוכה שראיתי.

ד"ר גאשה, ביתו מרגריט, בנו פול ועוד לא מעט דמויות אכן ליוו את וינסנט והפחת חיים ואנושיות בהם ריגשה אותי במהלך קריאת הספר. קרדיט לא קטן מגיע גם למתרגמת מאנגלית - ניצה פלד !

" 'אישה שהיא באמת חכמה תמצא את החופש שלה גם בנסיבות הכי מגבילות... צריך רק קצת דמיון וקצת אומץ' " לואיז-ג'וזפין למרגריט (עמ' 123)

" 'אני לא יכול להצליח במה שאני רוצה לעשות בלי להסתכל לתוך הנשמה של האדם שאני מצייר. אני מעדיף לצייר נוף ולא אדם שלא מעניין אותי מבחינה פסיכולוגית' " (וינסנט ואן גוך בעמ' 135)

" הוא התנגד בתוקף לדת ממוסדת ואימץ את תורת דרווין כתורתו האישית " - הלך הרוח של אותה תקופה שבה מתואר ד"ר גאשה בעמ' 156

" וינסנט יצר את דיוקן אדלין בסימפוניה של כחולים, באלף משיחות מכחול זעירות כחולות-ירקרקות. כמו הפלטה שבה השתמש כשצייר את אבא, רק בלי ההדגשים הכהים יותר ובלי הירוק הרקבובי וצבע הלבנים ( Bricks ) השרופות בעיניים הנגועות במלנכליה ובצער. אדלין תוארה כמלאך תמים על רקע כחול המורכב מאינספור חוטי ספיר קצרים, אבני לפיס לזולי קטנות שנערמו בין כחול כהה לתכול-שמיים.
הוא הבליט אותה בצהוב. זהב שיערה הבלונדיני אסוף בסרט תכלת מושלם, בלחייה עיגולי אפרסק וזעפרן, ידיה בגוני הלימון נחות בעדינות בחיקה " (עמ' 188)

*לכל מי שתהה/יתהה כמוני בזמן קריאת הספר מה פירוש המילה 'סבכה' המופיעה רבות בו - להלן כמה פירושים מהמילון העברי-עברי מילוג שהתאימו ממש בהקשרם לעלילת הספר - "ענפי שיחים או עצים המסובכים זה בזה; דברים צפופים הסבוכים זה בזה שקשה להתירם; תסבוכת במערכות יחסים ובקשרים בין אנשים, דבר שקשה להיחלץ ממנו"

ספר פושר... נחמד לדמיין את וינסנט מדבר מצייר חי אבל עלילה 0

הסופרת הנהדרת הזו שלה רומנים רבים וטובים מקבלת השראה לספריה כל פעם בדרך אחרת.
הפעם אחרי ביקור במוזיאון המטרופוליטן לאומנות, בתערוכה שהציגה אוסף פרטי של ד"ר גאשה רופאו הפרטי של וינסנט ואן גוך בחודשי חייו האחרונים,
בעזרת תרופות הומיאופאתיות שקיווה שיעזרו לו להרגיע נפשו החולה.
הרופא האלמן ושני ילדיו פול ומרגריט גרו בכפר צרפתי פסטורלי בשם אובר סור אואז, מקום שליו ושקט שמשך אליו אומנים עירוניים.הרופא שהיה גם צייר וחובב אומנות שמר בקנאות על פרטיותם של משפחתו מפני רכילות כפרית...
הרופא נפטר עשרים שנה אחרי התאבדות מטופלו ואן גוך ורבים מציוריו של הצייר נשארו ברשותו ועברו בהמשך לבנו פול.
הבן פול נישא והמשיך להתגורר בבית ילדותו ביחד עם אחותו מרגריט שלא שנישאה והמשיכה לנהל את משק הבית.
הדמות שסיקרנה את אליסון ריצ'מן היתה דווקא מרגריט האצילית ששימשה מודל לשניים מציוריו של ונסנט. אחד הציורים ניתן לה במתנה ונתלה בחדרה 40 שנה.
"את התמונה הזו אני רואה מדי לילה ולפני השינה וגם ברגע שאני פוקחת את עיני מידי בוקר".
כשאחיה פול החליט למכור יצירה של האומן הוא בחר בציור זה כנקמה באחותו.
המניע למכירה הוליד את הספר ו"בנה" את הרומן בינה לבין וינסנט בשהותו בחודשי חייו האחרונים בכפר זה וכבן בית במשפחה זו.
הספר שאב אותי פנימה וזכיתי לחוויה אומנותית נפלאה של טכניקת ציור, בחירת מודלים,תיאורי משיכות מכחול, צבעים עזים שמעוררים חשק לרוץ בטבע ולצייר.
ספר מרגש על צייר גאון עם נפש מעורערת שכל רצונו לצייר. העובדה היא שצייר באותם ימים יותר משבעים ציורים.
כמו הרבה אומנים גאונים שלא זכו בחייהם להכרה, ציוריו הוערכו רק אחרי מותו.
הספר הזה גרם לי לרצות להכיר טוב יותר את יצירותיו ולהתחבר אליהן.
ממליצה בחום.

לא התחברתי. הפסקתי בעמוד 65.
בחרתי בספר כי עניין אותי לקרוא סיפור על וינסנט ואן גוך.
מהמעט שידוע לי האיש היה גאון מלנכולי,
שעצם התאבדותו בגיל 37 מוטלת בספק.
סגנון הכתיבה של הסופרת משופע בתיאורים משמימים,
דרך הכתיבה לא סחפה אותי ולא השפיעה עליי להמשיך בקריאה...

הערה:
סיפור חייו של ואן גוך מרתק במיוחד וכנראה הציפייה מהספר הייתה אחרת.
ואם כבר...התערוכה של ואן גוך מדהימה!!!
אז למי שטרם ביקר, מומלץ בחום ❣

כל ספר של אליסון ריצ'מן הוא בעיני חוויה נפלאה.
הספר הזה עוסק בימיו האחרונים של וינסנט ואן גוך.
הוא מגיע לביתו של ד"ר גאשה שמתיימר לטפל בו בתרופות הומאופתיות כדי לעזור לנפשו (וכמו שידוע לכולנו - לא מצליח).
אבל בוחר לספר את סיפורן של נשות הבית:
של בתו מרגריט שמתאהבת בצייר
ושל לואיז גוזפין שבליה בהיתה סגורה שנים רבות בבית זה.

הסיפור מעניין ובהחלט גרם לי ללמוד יותר על יצירות האמן.
אבל...
משהו קצת חרק. הסיפור לא סחף אותי כמו ספריה האחרים של המחברת.
לעיתים נראה לי טרחני, לעיתים נמרח.
אבל סך הכל נחמד.. לא וואו יוצא דופן מבחינתי.