ביקורת ספרותית על הציור האחרון של ואן גוך מאת אליסון ריצ'מן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 15 במאי, 2019
ע"י לי יניני




הספרים שקראתי מפרי עטה של אליסון ריצ'מן תמיד ריתקו אותי, וגם הנוכחי נכנס לקטגוריה הזו. אליסון ריצ'מן מתמחה בלגולל טרגדיות מהולות בתקווה עם דמויות רגישות וסוחפות.

בספר הנוכחי אליסון ריצ'מן משלבת רומן בחודשיו האחרונים של וינסנט ואן גוך למרגריט האופטימית והרגישה.

את ההשראה לכתיבת הרומן קיבלה אליסון ריצ'מן בעקבות ביקור במוזיאון המטרופוליטן לאומנות, בתערוכה שהציגה אוסף פרטי של ד"ר גאשה-רופאו המטפל של וינסנט במהלך חודשיו האחרונים לפני התאבדותו. הסקרנות הובילה את אליסון למחקר מקדים, בו גילתה שמשפחת גאשה שמרה בקנאות על פרטיותה. הבן-פול והבת-מרגריט התגוררו עם אביהם עד יומו האחרון. כאשר האב נפטר פול לקח על עצמו להתמחות בציוריו של ואן גוך. הדמות שסקרנה יותר את אליסון, הייתה מרגריט בתו של ד"ר גאשה. מרגריט מעולם לא נישאה, וחיה חיי סגפנות בבית שקפא בזמן.

מרגריט שימשה מודל לשניים מציוריו של ואן גוך בתקופת שהותו באובר-סור-אואז. אחד הציורים "מדמואזל גאשה ליד הפסנתר" היה תלוי בחדרה מעל 40 שנה, עד שפול החליט להוציאו למכירה כנקמה בה. המניע למכירת הציור הוליד את הספר והשאלה שריחפה, האם היה רומן בין וינסנט למרגריט במהלך השבועות האחרונים כאשר שהה באובר-סור-אואז. בעזרת פרטים וגילויים נוספים שנוספו משתי נשים קשישות על דמות נוספת: לואיז-ז'וזפין שהתגוררה באותו בית, מגיל ארבע עשרה עד עשרים ושלוש, ושאיש לא ידע על קיומה עד למכירת הבית, אליסון רקמה רומן ויצרה מסגרת בדיונית לספר: "הציור האחרון של ואן גוך".

במאי 1890 לאחר אשפוז של שנה בבית החולים בסאן-רמי, ואן גוך עבר לטיפול בקליניקה של ד"ר פול פרדינן גאשה באובר-סור-אואז, בעקבות המלצות שתיאו קיבל על ד"ר גאשה. ד"ר גאשה פורסם בשל התמחותו בשילוב הרפואה הקונבנציונלית להומאופתיה אלטרנטיבית. הוא נהג לרקוח מיני שיקויים מצמחי גינתו ולהשקות את מטופליו. לאחר סיום לימודי הרפואה ד"ר גאשה הצטרף לחבר ילדותו וצייר בראשית דרכו– גוטיה, ובד בבד כחובב אומנות בנה לעצמו קהל מטופלים של אומנים, סופרים ומוזיקאים ואחד מהם היה וינסנט ואן גוך.

מי שפגשה אותו ראשונה הייתה מרגריט בתו של ד"ר גאשה. וכך זה מתחיל..."אני ראיתי אותו ראשונה. קטן וצנום, עם כמה בדי קנבס תחת זרועו, תרמיל תלוי על הכתף וכובע קש משוך מעל עיניו. זה היה הסוד הראשון שלי-שמאחורי עצי הערמון הפורחים אני ראיתי אותו ראשונה." ואן גוך עורר את סקרנותה של מרגריט ואיך לא?

משפחת גאשה הגיעה לאובר-סור-אואז מפריז כאשר מרגריט הייתה בת שלוש. האם אובחנה כחולה בשחפת והרעיון היה שהכפר יטיב עם מחלתה. פול אחיה של מרגריט נולד לאחר שנה כאשר המשפחה כבר התגוררה בכפר אובר סור אואז. האם לא אהבה את הכפר והפכה מיום ליום למורמרת. היא התלוננה על הריחוק מפריז, מיקום הבית והיעדר החברותא.

האם נפטרה משחפת שמרגריט הייתה בת שש ופול בן שלוש, ולאחר שחזרה לדירה המקורית בפובור סן דני. כעבור פחות משבוע הופיעה גב' שבלייה לטפל במרגריט ואחיה והוכרזה כאומנת שלהם אבל לא רק... היא גם "טיפלה" באב המשפחה ומעולם לא התעייפה ממנו. בהמשך הצטרפה למשפחה בתה- לואיז-ז'וזפין. האם והבת לא יצאו מהבית שמא הרכילות תעורר גל שמועות בכפר.

למרות שהחברות בין מרגריט ללואיז-ז'וזפין בהתחלה לא תפסה, בהמשך הן התחברו וסייעו אחת לשנייה.

ואן גוך התקבל במשפחת גאשה כבן משפחה. גם תיאו, אשתו ובנו התארחו אצל ד"ר גאשה. היחסים בין המשפחות היו קרובים. התרגשות רבה אחזה במרגריט כאשר וינסנט ביקש לצייר אותה. היא הייתה מסוחררת מרוב צפייה, כמו ילד מורעב שמשתוקק לפיסת מחמאה.

אהבתי את החיבור בין מרגריט ולואיז. הן היו מאוד שונות ולמרות השונות תמכו האחת בשנייה. לואיז שיקפה את הלימונדה של החיים ומרגריט שיקפה חיים בתוליים, לימוניים, ובעיקר כניעה לקודים חברתיים. דמותו של פול תוארה כאדם אגוצנטרי, קנאי וצייר כושל. פול מאוד דמה לאביו בתכונותיו ובמיוחד בכל מה שקשור לגאוותו.

מרגריט הייתה בשביל ואן גוך הגלולה שהפיגה את בדידותו ועצבותו שקוננו בנפשו. לא בטוחה שאותם שיקויים שהכין ד"ר גאשה לואן גוך עזרו. בתקופת שהותו תחת השגחתו של ד"ר גאשה ואן גוך צייר כשבעים יצירות. תלותו באחיו עוררו בוינסנט רגשות אשמה. חוסר יכולתו לדאוג לעצמו ולהצליח הובילו את וינסנט אן גוך לשבריריות תהומית וסף ייאוש. היחידה שעמדה לידו ומולו-מרגריט... אך לא תמיד יכלה...

במפגש האחרון בין וינסנט ואן גוך ומרגריט , ואן גוך אמר "מעולם לא רציתי להכאיב לך. לפעמים אני חושב שהיפנים צודקים. יש סוג של אצילות במוות. לא בושה. רק כבוד." ... "ביישתי את המשפחה שלי. גרמתי להם לחשוב שאני טפיל. אילו הייתי יפני, הייתי נוטל את חיי בידי ומשיב את כבודי." (עמוד 249)

ב-27.7.1890 בגיל 37 וכחודשיים אחרי הגעתו לאובר-סור-אואז, במהלך טיול בשדות וינסנט ירה בעצמו ונפטר לאחר יומיים כשתיאו לצדו. בעניין התאבדותו של ואן גוך יש גירסה נוספת... לפני מספר שנים התפרסם מחקר הטוען כי ואן גוך נורה בשוגג מאקדח על ידי שני נערים. המחקר מבוסס על כך שהזווית האלכסונית שהקליע חדר לבטנו של ואן גוך אינה הגיונית.

חצי שנה לאחר פטירתו של ואן גול נפטר גם תיאו אחיו ונקבר לצדו של וינסנט באובר-סור-אואז.

כמו הספרים הקודמים של אליסון ריצ'מן גם הספר הנוכחי שלח אותי למקורות. במהלך השוטטות שלי במרשתת, גיליתי שלפני מספר שנים מצאו דיוקן שלישי של ד"ר גאשה בכספת הבנק באתונה. משערים שהוא צייר את היצירה הזו ימים ספורים לפני שהתאבד. לא ברור איך התמונה הגיעה לאתונה, ויתכן והדיוקן התגלגל על יד הגרמנים שפלשו ליוון באפריל 1941 ושייך לאוצרות האבודים.

גורלה של משפחת ואן גוך אינו מהמוצלחים, ב-2004 תיאו ואן גוך (הנין של תיאו-אחיו של וינסנט), נרצח באמסטרדם על ידי צעיר ממוצא מרוקאי. הרוצח הידק לגופתו טקסט מהקוראן על רקע התנגדותו להגירת זרים להולנד.

המיתוס המזעזע המקושר לואן גוך - החלטתו בעניין כריתת החלק התחתון של אוזנו. המעשה קושר לקונספירציות שונות כמו: עקב אהבה נכזבת לזונה שעבדה בבית בושת בקרבת מקום מגוריו, מריבה עם הצייר פול גוגן או החלטתו של אחיו תיאו להתחתן. (ואן גוך חשש שנישואיו של אחיו, ירחיקו את תיאו ממנו ובכך יימנע הסיוע הכלכלי לו הוא זקוק).

פרקי הספר קצרים וכתובים בגוף ראשון על ידי מרגריט. הכתיבה של אליסון שואבת את הקורא. כמו שאומרים היא יודעת לעשות את העבודה... אליסון ריצ'מן יודעת לזרוע תחושת קלילות, לפזר אבק מדמויות היסטוריות, ולשלב טרגדיות עם תקווה. מקסים שאליסון משתדלת להתרכז במעט דמויות, ולא להעמיס מידע מיותר. תיאורי הנוף, התבשילים והרקע נפלאים ונותנים תחושה אמתית. אני התעלמתי מהגומות, התרכזתי בהיסטוריה ובעיקר הוקסמתי מדמיונה העשיר של אליסון. לא פשוט להפיח חיים בדמויות היסטוריות על סמך סיפורים מזכרון מעורפל ו/או מחקרים בלבד.

דמותו המיוחדת והמרתקת של וינסנט ואן גוך מעסיקה גם את עולם הקולנוע... לפני כשנתיים הוקרן לצופים הסרט "לאהוב את וינסנט", ובשבועות האחרונים מוקרן הסרט "ואן גוך בשערי הנצח".

אני אהבתי, נשאבתי ולא הייתי זקוקה ליותר מזה לסופ"ש.

לדעתי הספר הזה הוא כמטבע ויהפוך במהרה לרב מכר. צדו האחד של המטבע יפנה לאוהבי הרומנטיקה והשמאלץ, וצדו האחר יפנה לאוהבי ההיסטוריה, ציור ואומנות.

בשורה התחתונה: אומנות ורומנטיקה מהולים לקוקטיל.

קריאה נעימה.

לי יניני

ידיעות אחרונות-פן, פרוזה תרגום-רומן, תרגום: ניצה פלד, 310 עמודים, 2019
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
לי יניני (לפני 4 ימים)
רץ גם אותי ועובדה גם הספרות והקולנוע עסקו בדמותו.
רץ (לפני 4 ימים)
ביקורת טובה לדמות שתמיד ריתקה אותי.
לי יניני (לפני 5 ימים)
חני תודה שהגבת. יש עוד סרט עכשיו...
חני (לפני 5 ימים)
סקירה מרתקת מתארת בדיוק אחד לאחד את הסרט שראינו
לפני שנה כל המשפחה במוזיאון תל אביב.
זה היה עצוב לראות את השתלשלות חיו בעוני ודלות
ומצב נפשי רעוע.
לי יניני (לפני 6 ימים)
pulp תודה רבה ויום מקסים
לי יניני (לפני 6 ימים)
תמי את חמניות קראתי מזמן ומאוד אהבתי. תודה
Pulp_Fiction (לפני 6 ימים)
יש האומרים שבחלק מציוריו הצבע עד היום לא התייבש. סקירה מושקעת ומעניינת.
תמי (לפני 6 ימים)
נשמע מעניין. תודה
באותו נושא, אני ממליצה גם על הספר חמניות/שראמי בונדריק,
סיפור מקסים על השנתיים האחרונות בחייו של הצייר וינסנט ואן גוך
לי יניני (לפני 6 ימים)
בנצי תודה ובשמחה
בנצי גורן (לפני 6 ימים)
תודה לי.
לי יניני (לפני 6 ימים)
דנה תודה ותתחדשי למפרע
דנה (לפני 6 ימים)
התלבטתי לגביו והחלטתי לא, עכשיו שאני קוראת את הביקורת שלך, אני יודעת איזה ספר כבר מחר אני קונה :)
לי יניני (לפני שבוע)
רונדנית תודה רבה
רונדנית (לפני שבוע)
תודה רבה לי על סקירה מעניינת מאד - נושא האומנותי מאד קרוב לליבי





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ