#
לבחור שלושה סיפורים קצרים של סופרים שונים, היא מטלה מאתגרת. איך שלא תסתכלו על זה הבחירה מגדירה היטב את הבוחר. והבוחר, כמובן, מעוניין להיראות אנין-טעם, נועז, בעל יכולת להבחין במה שאחרים לא הבחינו. מי שבחר את שלושת הסיפורים הנ"ל (עורך הספר?) ניסה איכשהו לגשר עבור הקוראים על פערים מבניים. הוא בחר סופרים נחשבים – שניים מתוכם מפורסמים למדי ואחד מוכר פחות וזקן יותר. הוא בחר בלאומיות אחת – אמריקאית (אני ממש מצטמררת שכותבים "אמריקנית"...) הלאומיות מגדירה היטב את הפער בינה לבין מקום התרחשות הסיפורים – פריז.
הסיפור האחרון – החברה הצרפתייה שלי – סיקרן אותי בזכות הסופר, רנדולף בורן, שלא שמעתי עליו מעודי. הסופר יליד 1886 שנפטר בגיל 32 אחרי חיי נכות מלאי סבל (זה התחיל במיילד גרוע שהשאיר תינוק מעוות והמשיך בשחפת עמוד השדרה בגיל 4 שהשאירה גמדות וגיבנת. ממש צדק קוסמי...) הוא היה מסאי, פציפיסט וליברל, והגותו כמובן נתפסה בלתי-פטריוטית באמריקה שנכנסה למלחמת העולם הראשונה. הסיפור שלו אינו סיפור. הוא מתאר צעירה צרפתיה השואפת לנתץ את המוסכמות איתן גדלה ולאמץ אליה כל תיאוריה הנתפסת כמחתרתית. והסופר? תפקידו בסיפור כמו של המראיין הבלתי מעורב: הוא נותן לה במה, ונעלם ברקע. לפי הסיפור הזה כתיבתו טובה אך הוא אינו סופר.
משני הסיפורים של הסופרים היותר מפורסמים, אהבתי את סיפורו של ג'יימס בולדווין. הוא גלה לפאריז בשנת 1948 בהנחה שיזכה בה ליחס של שיוויון זכויות ושצבע עורו לא ישפיע על היחס אליו, בניגוד למצב במולדתו. האירוניה עצמה התייצבה לבטא את הפתגם "היזהרו במשאלותיכם פן תתגשמנה". בולדווין מסתבך עם החוק הצרפתי והיחס הלא צודק אליו נובע מ... היותו אמריקאי.
הסיפור של סקוט פיטג'רלד שהוא הראשון בספר מתאר חלק בחייו: הוא חי שנים חיי הוללות ונהנתנות, שתה בלי הכרה, בזבז בלי הכרה ובילה לדעתו היטב. יום אחד הגיעה עת התשלום. הוא איבד מנכסיו, אושפז בסנטוריום, אשתו מתה וביתו הקטנה נמסרה לאפוטרופסות גיסתו. מעבר לתסבוכת הרגשית, הגיסה – שאי אפשר לדעת מה היה יחסה לאחותה – שונאת, כועסת, מקנאה ורוצה ללמד לקח את בעלה של אחותה. הסיפור הוא עליו הבוגר, העצוב שמנסה להוכיח שהוא כבר למד את לקחו. סיפור מהחיים.
למרות הלאומיות הזהה של שלושת הסופרים והעיר הנוצצת בה הם נמצאים לא מצאתי קשר אמיתי בין הסיפורים. אפשר היה לחשוב שיימצא מכנה משותף בין שלושה גולים מארצם שהביאו את ארצם ואת המנטליות שלה איתם. אני לא מצאתי מכנה משותף כזה, אם כי הסיפורים (במיוחד שני הראשונים) מעניינים. מי שמצפה למצוא פה את פאריז יתבדה, כמו מי שיצפה למצוא פה אמריקאים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
