הספר הגיע אלי במקרה, והכניס אותי למסע ארוך ומטלטל בנבכי ההיסטוריה. כצאצאית של חלוצים פועלים, הנרטיב שגדלתי עליו היה שהפועלים הם האידיאליסטים האמיתיים, שהגיעו חסרי כל כדי להגשים חלום, בעוד שהאכרים הגשמיים והקפיטליסטים רדו בהם, לא שלמו להם כראוי, דחקו את רגליהם והעדיפו פועלים ערבים. היום, אחרי הספר הזה, ואחרי קריאה של מקורות רבים בעקבות ספר זה, אני רואה את הדברים אחרת. היום אני מלאת התפעלות דווקא מעמד האכרים שהגיעו מבתים אמידים יותר או פחות, שהקדישו את כל הונם וכוחם כדי להקים פה בארץ ישראל יישובים ברי קיימא. מה שהם הקריבו מעורר בי היום יותר התפעלות והערצה מאשר חלוצים רווקים (וקצת הוללים)הששים אלי הרפתקה, עוברים ממקום למקום ללא מחוייבות. ה'היפיס' של אז...
נושא נוסף שספר זה האיר את עיני בו הוא מוסד הפקידות של הברון- כמה רב כוחו וכמה קשה פגיעתו. הסטריאוטיפ שעליו גדלתי- הברון היה טוב, הפקידים מושחתים. גם בנושא זה גיליתי עולם חדש: הפקידים היו אנשי ביצוע ואנשי מנהלה מעולים. אולי אפילו נדירים ביכולתם. מושחתים? כמו רבים מאנשי ציבור בעלי ממון ושררה.. והברון- היתה לו דרך ברורה כיצד רצה לנהל את עסקיו. אך החיכוך בין החזון הציוני המשיחי הרוחני של העולים לבין ההתנהלות העסקית כלכלית של בעלי ממון הרוצים לשמור על ממונם, הרוצים שכספם יביא תועלת אמיתית ולא יתבזבז, החיכוך הזה כואב מאד מאד. אפשר לומר שהגישה הניהולית היתה מיושנת ולא התאימה להלכי הרוח המתקדמים של הדור. לדעתי זהו ספר חובה למנהלים! קראתי ולא הפסקתי לחשוב על הארגונים הגדולים במדינה- משרד החינוך וגישתו הפטרונית למורים, משרד הרווחה ועוד ועוד.
שאלה נוספת שעולה בעקבות הקריאה- במאבקי הכוחות הרבים שהיו, מהי בדיעבד הדרך הנכונה להתמודדות? ללכת עד הסוף עם האמת שלך? או להתגמש ו'למכור' את עצמך? טוב, לא נעשה ספויילר, ולא נגלה מי אלו שהיום הם בעלי רכוש רב בזכרון יעקב, ומי אלו שנותרו חסרי כל...
כל הכבוד לסופר על עבודת המחקר הזאת, הכתובה בצורה קולחת וסיפורית מרתקת!

כתוב בשפה בהירה וקולחת. יש הרבה אנקדוטות היסטוריות מתקופת העלייה הראשונה. חסרון - אין רשימת מקורות.
אני אוהב ספרים על נושא מסוים - ספרי "סגור לי ת'פינה". במקרה, לפני שבועות ספורים יצא לי להאזין לתוכנית הרדיו של יצחק נוי בשבת בבוקר שהוקדשה לזכרון-יעקב בראשיתה, אשר במהלכה הוזכר הספר "פעמון סדוק". במקרה, זה היה בסמוך ליום הולדת שלי, ובמקרה חמותי הזמינה עבורי עותק של הספר. כעבור כשבוע קיבלתי מתנה שמנמנה בכריכה רכה, בת 250 עמודים.
הספר נכתב ע"י איתי בחור, שגם הוציא אותו לאור לראשונה בשנת 2005. בשנת 2017 יצאה מהדורה שנייה ומתוקנת הכוללת מפתח אישים מפורט. קראתי אותו בשקיקה מתחילתו עד סופו. נכתב בשפה קולחת ומעוררת עניין.

מסופר בו על דור המייסדים של מקימי זכרון-יעקב, בין השנים 1918-1882. לטענת איתי בחור, 228 היהודים על סיפון האנייה "טטיס", שהפליגה באוגוסט 1882 מרומניה לא"י, לא היגרו בשל אידאל דתי או לאומי; הם היגרו בשם "רעיון החיים".
באו לבקש "חירות", אך הפכו לאריסים.

הקונוטציה הראשונה בקשר לזכרון-יעקב היא הברון רוטשילד, שנודע גם בתואר "הנדיב", אך לפי איתי בחור, לא תרם (רק) מנדיבות. לטענתו, הברון השקיע את כספו במושבות א"י משתי סיבות: האחת, לבדוק ולהכשיר את א"י כמקום מקלט עתידי ליהודים (הנרדפים בארצם); השנייה, כמיזם כלכלי.

זוהי טענה מעניינת, שאינה מתיישבת עם הנרטיב ההיסטורי המקובל על הנדיב הידוע (בישראל של ימינו יש רחובות ובתי ספר ששמם הוא "הנדיב").

מה עשה הברון כדי שהמיזם יצליח מבחינה כלכלית? לפי מחבר הספר הוא לא רק עשה את כול הטעויות הכלכליות האפשריות – השקעות שנועדו לכישלון, כגון הקמת מפעל זכוכית ונטיעת עצי משי – אלא אף עשק את האיכרים ולא פעם הלין את שכרם. מאידך, נאסר על האיכרים להתאגד ולערער על החלטות הברון, ובחוזה ביניהם הם התבקשו לחתום בתחתית דף ריק. רוטשילד התעלם מפניותיהם, ואף חיפה על פקידים נצלנים ומושחתים.

איתי בחור מתאר גם התנהגות מונופוליסטית של רוטשילד. כך, למשל, לטענתו, כאשר זאב טיומקין רוכש אדמות בשנת 1890, ראה בזה, הברון אלטרנטיבה למושבותיו. הוא לחץ אפוא על חובבי-ציון לחדול מרכישת קרקעות, הקמת יישובים ולנטרל את טיומקין. (עמ' 154)

באופן כללי, עד תחילת המאה העשרים רוטשילד התנגד להרצל (לו הוא בז) ולרעיון הציוני: "הקמת חזית נגד חדירת התנועה הציונית ורעיונותיה המדיניים לא"י נעשתה אינטרס משותף של הברון רוטשילד, חובבי ציון, ארגוני הסעד ויק"א." (עמ' 189)

הברון תלה את הסיבה לקריסה הכלכלית בניהול הפקידותי הגרוע, ו"בעצלות האיכרים". לפי המחבר האיכרים היו חסרים האמצעים הנכונים, ומסביר שבשלב מסוים, הם פשוט הפסיקו להשקיע את מרצם בפיתוח המושבות, כיוון שהצלחת המיזם הייתה מוטלת בספק, ומטרתו חתרה תחת שאיפות החופש שלהם (עמ' 181). כלומר, האיכרים פעלו, לפי בחור, בתום-לב. זה לא נשמע לי סביר. גם הם לבטח נקטו במניפולציות משלהם. חבל שאין לי ספר נוסף על התקופה להשוואה.

הבעיה הגדולה לקורא הסקרן עם ידע בסיסי בנושא היא היעדר רשימת מקורות בסוף הספר. לדעתי זהו חסרון גדול, שפוגם ביכולת לקבל באמון את המידע הכתוב (ראו מקרה "אחוזת דג'אני"). פניתי למחבר בשאלה זו, והוא השיב שלא הוסיף רשימת מקורות כדי לא לפגום ב"רושם הספרותי" של הספר. הוא הוסיף שזו גם הסיבה שבחר בשם "פעמון סדוק", ולא בשם אינפורמטיבי יותר.

אז המטרה הושגה. כתיבה בהירה, קולחת. אך בהעדר מראי מקום ורשימת מקורות, יהיה מעניין לקרוא אותו לצד עוד ספר בנושא.