ספרי החשמונאים/המקבים

כרך א' לספרים החיצוניים לתנ"ך בעריכת שמואל הרטום.

זהו הכרך הראשון מתוך תשעה, של הספרים החיצוניים לתנ"ך.

הספרים החיצוניים נכתבו בעיקר בתקופת בית שני, אך לא נכללו כחלק מן התנ"ך. הם נכתבו ברובם בעברית (חלקם בארמית), אך בעבור רבים מהם המקור אבד ומה שנשתמר הם רק פיסות ממגילות וחיבורים מתורגמים מיוונית עתיקה ומלטינית שכן נשתמרו.

לתומי חשבתי שסדר הספרים יהיה כרונולוגי ויתחיל בספר 'אדם וחוה', אך הכרך הראשון כלל את ארבעת ספרי החשמונאים (ספרים אלו גם נקראים ספרי המקבים).

ארבעת הספרים לא מהווים רצף אחד לשני אלא הם שונים האחד מהשני וברור שנכתבו ע"י אנשים שונים בתקופות שונות.

החשמונאים א' בלא ספק נכתב ע"י יהודי והספר מצודד בתפיסתו את מאבק החשמונאים. הוא מתחיל בתיאור כיבושיו של אלכסנדר מוקדון וחלוקת האימפריה שלו בין שריו. האמפריה מתחלקת לממלכות ומתחילות מלחמות ביניהן. מתוך כל אותן ממלכות יוצא אנטיוכוס אפיפנס שבשלב מסויים כובש את הארץ ומנסה להנהיג משטר שמחייב את נתיניו לעבוד עבודה זרה. רבים מתוך העם אכן פועלים כך והם מכונים בשם מתיוונים, אך יש גרעין של יהודים יראי ה' שדבקים באמונתם בחירוף. הם בורחים להרים כדי לקיים את אורך חיים ללא הפרעה, אך חייליו של אנטיוכוס דולקים אחריהם ומנסים להדיח אותן לקיים את צווי המלך. משהם נענים בשלילה הם חוזרים בשבת ורוצחים כאלף איש, גברים, נשים וטף. מכאן קם מתתיה בן שמעון עם חמשת בניו(יונתן אפפוס, יהודה המקבי, אלעזר אוורן, יוחנן גדי ושמעון תסי) ומגיעים להחלטה גורלית, בפעם הבאה שיאלצו להלחם, גם אם בשבת, הם ישיבו מלחמה. מפה והלאה החשמונאים עולים ונוחלים הצלחות צבאיות אדירות שמבססות הנחלת שילטון יהודי בארץ.

החשמונאים ב' מספר בעיקר על מלחמותיו וניצחונותיו של יהודה המקבי. הוא מסתיים לפני מותו. (בחשמונאים א הסיפור ממשיך גם לשלטון של אחיו יונתן)

החשמונאים ג' מספר על מאורע שקדם לחשמונאים בכיבוש תלמי מלך מצריים את הארץ ונסיון שלו לחלל את בית המקדש. הדבר מביא להגליה של המוני יהודים מהארץ וריכוזם במגרש מירוצים באלכסנדריה, כדי לדרוס אותם ע"י פילים. משקים את הפילים יין כדי להפכם למופרעים ואכזריים אך הם דורסים ורומסים את חיילי המלך.

חשמונאים ד' הוא למעשה מסמך הגותי המתאר את התובנה אל מול הרגש ומסתמך על תיאורים המופיעים בחשמונאים ב' של יהודים שמתו מות קדושים כי סרבו לאכול בשר חזיר. אלעזר הוא הקשיש הראשון שמסרב, מעונה ומת ואחר כך יש את סיפור חנה ושבעת בניה שנרצחים אחד אחרי השני כי הם מסרבים לחלל את תורתם. הגרפיות בחשמונאים ד' לעומת ב' בסיפור זה מזעזעת ויורדת לפרטים ודקויות אכזריות במיוחד. מה גם שהתפיסה מול החשמונאים א' שונה בתכלית. שם ההחלטה היא חילול שבת לצורכי מלחמה. ופה מות קדושים הוא עדיף כדי לזכות בחיי נצח.

ישנם שני תרגומים לספרים החיצוניים. האחד של כהנא והוא ישן יותר ולא כולל את כל הספרים. והשני, אותו בחרתי, של שמואל הרטום(מי שפירש את תנ"ך קסוטו). עבודת התרגום מופתית. בסוף החשמונאים א+ב יש חלקים שנשתמרו מהמקור העברי. אני לא הצלחתי להבדיל תוך כדי קריאה מה מתורגם ומה המקור. השפה יפייפה והתיאורים מדהימים הן כמסמך היסטורי, הן כמיתולוגי והן כספרותי.

אתן דוגמא קטנה שצמררה את גופי בתיאוריה את ירושלים בתקופה זו של רדיפות יהודים:

"הם שפכו דם נקי מסביב למקדש ויטמאוהו. יושבי ירושלים אולצו לנוס מפניהם ואחרי אשר עזבוה בניה נהפכה למושב נכרים ותהי זרה לזרעה, מקדשה היה שומם כמדבר, חגיה נהפכו לאבל, שבתותיה לכלימה, כבודה לבוז, ותגדל חרפתה כגודל תיפארתה, והדרה נהפך לאבל"

יש על כל פסוק המון פירושים ותוספות באשר להיסטוריה של התקופה וכו'. זה היה נוח מאוד אך לרוב בחרתי שלא להשתמש בזה כדי לא לפגוע ברצף הקריאה.

לסיכום אגיד שאלו ספרים נהדרים על אחת התקופות המזהירות של תקומה בעם היהודי. בהחלט אחד הדברים שיותר נהנתי לקרוא במהלך חיי. גם הדתיים עמם אני עובד לא קראו את הספרים האלו. חבל שלא רבים באמת מכירים את היופי הנשגב המצוי בין דפיהם.

ספרי החשמונאים/המקבים

כרך א' לספרים החיצוניים לתנ"ך בעריכת שמואל הרטום.

זהו הכרך הראשון מתוך תשעה, של הספרים החיצוניים לתנ"ך.

הספרים החיצוניים נכתבו בעיקר בתקופת בית שני, אך לא נכללו כחלק מן התנ"ך. הם נכתבו ברובם בעברית (חלקם בארמית), אך בעבור רבים מהם המקור אבד ומה שנשתמר הם רק פיסות ממגילות וחיבורים מתורגמים מיוונית עתיקה ומלטינית שכן נשתמרו.

לתומי חשבתי שסדר הספרים יהיה כרונולוגי ויתחיל בספר 'אדם וחוה', אך הכרך הראשון כלל את ארבעת ספרי החשמונאים (ספרים אלו גם נקראים ספרי המקבים).

ארבעת הספרים לא מהווים רצף אחד לשני אלא הם שונים האחד מהשני וברור שנכתבו ע"י אנשים שונים בתקופות שונות.

החשמונאים א' בלא ספק נכתב ע"י יהודי והספר מצודד בתפיסתו את מאבק החשמונאים. הוא מתחיל בתיאור כיבושיו של אלכסנדר מוקדון וחלוקת האימפריה שלו בין שריו. האמפריה מתחלקת לממלכות ומתחילות מלחמות ביניהן. מתוך כל אותן ממלכות יוצא אנטיוכוס אפיפנס שבשלב מסויים כובש את הארץ ומנסה להנהיג משטר שמחייב את נתיניו לעבוד עבודה זרה. רבים מתוך העם אכן פועלים כך והם מכונים בשם מתיוונים, אך יש גרעין של יהודים יראי ה' שדבקים באמונתם בחירוף. הם בורחים להרים כדי לקיים את אורך חיים ללא הפרעה, אך חייליו של אנטיוכוס דולקים אחריהם ומנסים להדיח אותן לקיים את צווי המלך. משהם נענים בשלילה הם חוזרים בשבת ורוצחים כאלף איש, גברים, נשים וטף. מכאן קם מתתיה בן שמעון עם חמשת בניו(יונתן אפפוס, יהודה המקבי, אלעזר אוורן, יוחנן גדי ושמעון תסי) ומגיעים להחלטה גורלית, בפעם הבאה שיאלצו להלחם, גם אם בשבת, הם ישיבו מלחמה. מפה והלאה החשמונאים עולים ונוחלים הצלחות צבאיות אדירות שמבססות הנחלת שילטון יהודי בארץ.

החשמונאים ב' מספר בעיקר על מלחמותיו וניצחונותיו של יהודה המקבי. הוא מסתיים לפני מותו. (בחשמונאים א הסיפור ממשיך גם לשלטון של אחיו יונתן)

החשמונאים ג' מספר על מאורע שקדם לחשמונאים בכיבוש תלמי מלך מצריים את הארץ ונסיון שלו לחלל את בית המקדש. הדבר מביא להגליה של המוני יהודים מהארץ וריכוזם במגרש מירוצים באלכסנדריה, כדי לדרוס אותם ע"י פילים. משקים את הפילים יין כדי להפכם למופרעים ואכזריים אך הם דורסים ורומסים את חיילי המלך.

חשמונאים ד' הוא למעשה מסמך הגותי המתאר את התובנה אל מול הרגש ומסתמך על תיאורים המופיעים בחשמונאים ב' של יהודים שמתו מות קדושים כי סרבו לאכול בשר חזיר. אלעזר הוא הקשיש הראשון שמסרב, מעונה ומת ואחר כך יש את סיפור חנה ושבעת בניה שנרצחים אחד אחרי השני כי הם מסרבים לחלל את תורתם. הגרפיות בחשמונאים ד' לעומת ב' בסיפור זה מזעזעת ויורדת לפרטים ודקויות אכזריות במיוחד. מה גם שהתפיסה מול החשמונאים א' שונה בתכלית. שם ההחלטה היא חילול שבת לצורכי מלחמה. ופה מות קדושים הוא עדיף כדי לזכות בחיי נצח.

ישנם שני תרגומים לספרים החיצוניים. האחד של כהנא והוא ישן יותר ולא כולל את כל הספרים. והשני, אותו בחרתי, של שמואל הרטום(מי שפירש את תנ"ך קסוטו). עבודת התרגום מופתית. בסוף החשמונאים א+ב יש חלקים שנשתמרו מהמקור העברי. אני לא הצלחתי להבדיל תוך כדי קריאה מה מתורגם ומה המקור. השפה יפייפה והתיאורים מדהימים הן כמסמך היסטורי, הן כמיתולוגי והן כספרותי.

אתן דוגמא קטנה שצמררה את גופי בתיאוריה את ירושלים בתקופה זו של רדיפות יהודים:

"הם שפכו דם נקי מסביב למקדש ויטמאוהו. יושבי ירושלים אולצו לנוס מפניהם ואחרי אשר עזבוה בניה נהפכה למושב נכרים ותהי זרה לזרעה, מקדשה היה שומם כמדבר, חגיה נהפכו לאבל, שבתותיה לכלימה, כבודה לבוז, ותגדל חרפתה כגודל תיפארתה, והדרה נהפך לאבל"

יש על כל פסוק המון פירושים ותוספות באשר להיסטוריה של התקופה וכו'. זה היה נוח מאוד אך לרוב בחרתי שלא להשתמש בזה כדי לא לפגוע ברצף הקריאה.

לסיכום אגיד שאלו ספרים נהדרים על אחת התקופות המזהירות של תקומה בעם היהודי. בהחלט אחד הדברים שיותר נהנתי לקרוא במהלך חיי. גם הדתיים עמם אני עובד לא קראו את הספרים האלו. חבל שלא רבים באמת מכירים את היופי הנשגב המצוי בין דפיהם.