ביקורת ספרותית על לילה ועוד לילה מאת אהרן אפלפלד
ספר טוב

---

חתולי רחוב כתיקון לשואה

על ספסל הרחוב, ישבה נערה ספק ילדה יפיפייה, היא מתחה את רגליה קדימה בסוג של נרפות, לאורכם היה שרוע חתול רחוב יפיפה, ג'ינג'י זהוב, עם פרווה מלאה ומטופחת וזנב סמור, חשדן וגאה, השומר מרחק מאנשים. ולכן פניתי לנערה, איך זה שהוא מתמסר לך בקלות כזאת? אני ואימי מאכילות את חתולי השכונה. הנה אימה שלי בדיוק מאכילה אותם, היא הצביע לעבר אישה מטופחת שאחזה שקית אוכל וערמה לכל חתול את המנה שלו. למה את מאכילה כל כך הרבה חתולים? שאלתי (אני מאכיל רק שישה חתולים את שלי, ועוד חמישה חתולי רחוב) והיא ענתה תשובה שהפתיעה אותי ועליה חשבתי עוד זמן רב, כי מדובר ביצורים חסרי ישע.

זה הסיפור שעלה מול עיניי, בשעה שהתחלתי לקרוא את ספרו של אהרון אפלפלד, לילה ועוד לילה, בו ארתור (כשם אביר), בנו של גיבור העלילה, פותח תחנה ויטרנרית, להצלת חיות רחוב, המבוססת על נתינה והתנדבות, שהופכת לביטוי לרגישות אנושית ולתפיסת עולם חומלת, המרחיבה את המושג חסרי ישע, גם לחיות. ויחד עם זאת גורמת לשקיעה לאובססיה, שיש בה לא מעט בריחה מעולמם של בני האדם, בו חלקם ציניים ורעים הנחותים לא פעם מחיות. ואולי גם כתיקון לעולם השואה בו התייחסו לחלקם של בני אדם כיצורים לא אנושיים, כלחיות נתעבות ובכך הפכו אותם לחסרי ישע.

הספר הוא על פנסיון (מוסד ארכאי - מלון נטול כוכבים), בירושלים שלאחר מלחמת העולם השנייה, בו מתגוררים, יוצאי מזרח אירופה שורדי שואה, ובהם מנפרד הגיבור שלנו, יחד עם חבריו מוכי הגורל המנסים להתמודד עם הפוסט טראומה של השואה, מי שאבדו את משפחתם, סבלו עינויים ושרדו, אך פה לא נגמר הסיפור שלהם, הם חיים את הסיוטים, כל אחד בצורה שונה, יש שלא מצליחים לשון בלילה, ומעברים אותו במסדרונות, יש שאומנם ישנים שינה חטופה אך זועקים בלילות, ויש שמתפרצים ומאימים לשרוף את הפנסיון משום שהמנהלת שלו היא יוצאת גרמניה, שונאת יידיש ותרבות יהודית מזרח אירופית, נוקשה האוהבת סדר וניקיון, ומתריסה לעבר דייריה, כאן זה לא מחנה מעבר, ובעצם מזכירה להם את מחנות הריכוז שחוו.

מנפרד, הוא אדם חשדן, חיי מעסקות מפוקפקות, נושא חלק מכספו בדולרים תפורים בבטנת מעילו, מה שמצריך ממנו ללכת גם בקיץ עם מעיל צמוד לגופו, כי אולי כיהודי, הוא יאלץ לברוח. על משפחתו שאיבד באירופה, לא מדברים, אלא ברמזים. יש לו שני ילדים, בן ארתור, שהחליט להקים חווה לחיות רחוב חסרות ישע, צעד שכלל לא מובן על ידי אביו, שרואה בכך בזבוז כסף וזמן. ביתו קלרה, היא בוגרת בעלת צרכים מיוחדים, השוהה במוסד, וגם לה מתקשה מנפרד להעניק רגש וקשר חם.

יום אחד, הוא החליט מסיבה ממש לא ידועה לתרום את מחצית רכושו לאגודה לשמירה תרבות היידיש, המנסה להציל את התרבות הגוועת, אך האגודה מסרבת לקבל סכום כה גדול, משום שהיא חושבת שיש לתת עדיפות לבני משפחתו. חברתו לחיים צילה, טיפוס מעשי, שיש לו גם איתה יחסים שטוחים נעדרי עומק רגשי, תמהה על צעדו הלא מובן, אך לרוב שותקת, בכלל השתיקה היא אמירה חזקה המאפיינת את הספר.

העלבון מהסירוב הצורב לקבל את כספו, הולך ומתעצם ולאובססיה היוצאת משליטה. האם הוא יחלץ ממנה ויזכה לגאולה, כמו שביקש לעצמו באמצעות התרומה שנועדה להציל את תרבות היידיש שגורלה נגזר לכיליון, או שמא מנפרד הוא מת חיי שכך הוא אמור להעביר את חייו, כאיוב מודרני שנאלץ לשאת את ייסוריו מעצם היותו שורד?

רומן רגיש בו הדמיות מכמירות פצועות ועצורת ומשרות עצבות מעיקה. זהו ספר מעניין וחשוב להבנת מושג השורדים ודור שני לשואה, הוא גם קפסולת זמן לתרבות היהודית שעברה חלפה מהעולם. רק למי שאוהב את אפלפלד ומוכן להתמסר לנושא.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על לילה ועוד לילה