ביקורת ספרותית על רובינזון קרוזו [מהדורת כרמל] מאת דניאל דפו
ספר מעולה

---

להיות מוושלך במקום שעין לא ראתה. מקום שכף רגלם של מעטים דרכה בה.
ליצור דברים מבראשית, בשתי ידייך, לינוק את האווירה החמימה והירוקה של הסביבה. לבוז לקידמה בכורח.
לשזוף את העיניים בדמותם של יצורים שהמוח לא חשב אשר קיימים. להסתגל אל אורח חיים הזר לך לחלוטין.
לפתוח את ליבך אל ישות בלתי נהירה, חידתית, בה לא האמנת ובטחת עד כה וכעת היא חלק בלתי נפרד מחייך. יחד עם העולם הגשמי החדש שנגלה אל מול עיניך, עולם רוחני ושופע מתגלה ומעשיר את עולמך השומם.


כל יום ביומו מתרחשים ניסים. חלקם קטנים וחלקם גדולים. כל יום שאנו פוקחים את העיניים החקרניות והמשייטות, המוכנות לעוד יום עמל מפרך, הוא בגדר נס.
כאשר קורה נס גדול והקרקע שחשבת שנשמטה מתחת לרגלייך, ניצבת כעץ איתן, הקלה ואסירות תודה מציפות אותך ומאיימות להישפך לכל עבר.
תחושה כזאת, של אסירות תודה והקלה עצומה, חוויתי פעמים רבות, לפני כחודש התחושה הזאת ליוותה אותי שוב וביתר שאת.

לפני כחודש נחשפתי לחולה קורונה. הבשורה הכתה אותי בהלם עמוק מכיוון שלא ציפיתי לה. התחושה שאדם שאתה אוהב ומכבד המשתוקק ומפלל לטובתך, הופך בין רגע לאויב בעל כורחו, אויב במובן המטאפורי של המילה, המקונן בתוכו הנגיף הנורא, זה שכולם מדברים בגנותו מזה זמן רב.
מרגע הגילוי, חשכו השמיים ועננה כבדה רבצה על חיי. תחושה בלתי פוסקת של חשש אדיר אולי נדבקתי גם אני ובכך הדבקתי את הקרובים לי ביותר. זו הייתה אנדרמלוסיה. סלט עמוס רגשות שונים וביניהם קיננה תקווה קלושה.
כל מי ששאלתי פסק פה אחד: לאור המצב הנתון, הסיכויים שתצאי שלילית אינם גדולים.
אימרה שהוסיפה נפט לאש ועוררה עוד יותר את הרגשות השליליים בהם הייתי נתונה. הימים חלפו להם באיטיות, מעולם לא הרגשתי שזמן יכול לזחול כצב יותר מן הרגעים הללו של ההמתנה האינסופית לתוצאות הבדיקה. נהרות של דמעות שטפו את עיניי ובפי תחינה שהכול יהיה בסדר...שנצא מזה איכשהו...למרות שהסיכויים לא טובים.
מה לי ולמחלה הארורה? מדוע הוריי צריכים לסבול? לא מספיק הסבל שעברו ועוברים בחייהם? המחלות הרבות שמעטרות את ההיסטוריה הרפואית אינן מספיקות? אם אחד מהם יחלה...תמונה אחת חזרה שוב ושוב בראשי והבעיתה אותי כהוגן: חולי קורונה בטיפול נמרץ, מתקשים לנשום ואהוביהם דואגים מרחוק. גם ברגעיהם הקשים ידיהם כבולות ואינם יכולים להועיל בהרבה. רק אלוהים יודע כמה לא רציתי להיות חלק מן הסטטיסטיקה הנוראה.
החשש כרסם בי והימים נראו כמו נצח. לבסוף, קיבלתי את התשובה. לא תשובה אחת אלא כמה וכולן בזו אחר זו הניסו את הסיוט הנורא שפרץ מתוך החלום אל המציאות ואיים למוטט הכול.
כולנו יצאנו שליליים.

בדיוק באותה תקופה מורטת עצבים, בין ייאוש אחד למשנהו, קראתי ספר זה, שהיה מעין אור בקצה המנהרה, אופטימיות זהירה ניבטה מבין הדפים. ספר שהעניק לי משענת ופורפורציות. צללתי אל תוך מסעו של קרוזו המסכן, אובד העצות, המבולבל שאינו יודע אם טוב מותו מחייו וחייו ממותו שכן כאשר אתה נזרק אל אי שומם, שהסיכוי שיש בו פראיים אוכלי אדם גדול, הדבר משול למוות.
בתחילה הפחד והדאגה מלווים את שגרת יומו אך יום יום, עקב בצד אגודל, בצעדי תינוק ממש, הוא מתחיל להתרגל אל החיים באי, וזווית הראייה הקיצונית, המוקיונית, שליוותה אותו, מוסרת והוא מתוודע אל חיים אחרים ורגשות אחרים. את חצי הכוס הריקה הוא ממלא ברום משובח ואת השקפת העולם השחורה הוא צובע בצבעי ורוד.
הוא מתחיל לחיות אחרת, תרתי משמע. מסגל לעצמו מיומנויות שונות וחלקן הגדול ממציא מאפס, במסגרת הכלים הנתונים לרשותו והצפייה במעשיו היא עונג גדול. כיצד הוא מעדר את גינתו, מבצר את מבצרו, צולה בשר, מגדל עדר עזים ומשתקם, נפשית וגופנית כאחד.
וכאשר הוא יוצא מן האי הוא אדם חדש. השקפת עולמו שונה. הוא רואה את הצלתו המקוללת כברכה וכנס, כיד ההשגחה העליונה והלבטים הדתיים שרכש באי מלווים אותו לאורך חייו החדשים גם בהמשך הדרך.
אומרים שאלוהים מביא אותנו בנסיונות ועלינו לעבור אותם, כך גם אצל קרוזו שאלוהים הביאו לנסיון גדול במיוחד אך גם חס עליו לא מעט. כך או כך, קרוזו הוא אדם גדול ודגול ותנאי חייו מעוררים יראה והתרגשות בה בעת.
כל דבר שיצר תחת כפיו, כל יום שהתעורר מבלי שנאכל, הוא נס קטן. נס שאפילו לא השגיח בו עד לרגע מסוים שההכרה זיהתה בו ככזה. איתני הטבע הגדולים מול האדם הקטן שיחד עם האמונה, הנתיב הנכון, ההעזה ובעיקר התושייה יכול לצלוח הכול,
כל עוד רוח האדם אינה נשברת והוא לומד לא לשוב על שגיאותיו.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על רובינזון קרוזו [מהדורת כרמל]