יש כמה היבטים ביחס לספר תיאורטי שצריך לבחון.
ראשית, עד כמה שיטת הטיפול טובה ומועילה.
לאחר מכן, עד כמה ברמה התיאורטית היא מבוססת ועמוקה. עד כמה ההצגה שלה נעשית בצורה טובה.
לבסוף, עד כמה הספר כתוב טוב מבחינה ספרותית/סגנונית, עד כמה הדברים מומחשים בצורה טובה, וכו'.

מבחינת שיטת הטיפול - מדובר בפרקטיקה מעניינת וחשובה, שאמנם אינה מקורית כלל ועיקר (פסיכודרמה, גשטאלט, סכמהתרפיה, voice dialog, ועוד...) אך זה לא מוריד מהיעילות שלה, גם אם המחבר לא טרח לתת קרדיט לקודמיו.
וזו אולי נקודת התורפה של הספר והתיאוריה: הבסיס התיאורטי (שלמזלו של המחבר, לוקח חלק לא גדול מהספר) הוא רדוד ומביך, ונכתב בצורה שלא ראויה לספר עיון, ודאי לא לספר עיון טיפולי, שאמור להביא פרקטיקה מבוססת, ולא רק תיאוריה בעלמא. מבחינה זו, העדר ציון המקורות והביטול של הכתיבה האקדמית כלל לא מוצדקים. אם המחבר היה טורח לציין מקורות שונים לתיאוריה שלו, אולי זה היה גורם לו לעשות עבודה רצינית יותר. להזכיר את אלו שקדמו לו ופתחו את צורת ההתערבות הזו באופן דומה - ואף מורכב ועמוק יותר (עולם הדרמה לגווניו, סכמה תרפיה), או להתייחס לשורשים התיאורטיים-פילוסופיים העמוקים בעולם הדינמי (החל בויניקוט, ועד למגוון כותבים התייחסותיים המפתחים את מושגי 'העצמיים המרובים').

לזכותו של הכותב יש לציין את כשרונו הספרותי. הטיפולים מובאים בצורה קולחת ומעניינת, שמבהירים באופן ברור את צורת העבודה, ואת האופן בו היא מקדמת את הטיפול. עם זאת, קשה להתעלם מהקבעון המחשבתי השוזק את הספר, לפיו כל בעיה ניתנת לפתרון (מהיר! וזול!) באמצעות פרקטיקת הקולות היריבים. לא משנה אם זו בעיה בזוגיות, בעיות אכילה, OCD או התמכרות - תמיד אפשר לפתור הכל בצורה זו. כאן כבר מדובר בגלישה לחוסר אחריות, הגובל בשרלטנות. אינני מאמין שהמחבר עצמו מאמין בכך, והדוגמאות שהביא אינן מייצגות את הקושי בהפרעות אליהן הוא מתייחס. שוב נראה שהיעדר סטנדרטיזציה מחקרית אקדמית היא ביטוי לחוסר אחריות. במקום להציג בצניעות פרקטיקה שיכולה לעזור במקרים מסויימים (וכאן צריכה לבוא הסתייגות רבתי ביחס למגוון של בעיות קשות, להן יש פרוטוקולים מתוקפים), מצוגת שיטת קסם שאין דבר (כמעט) שיכול לעמוד בפניה.

לסיכום - כתוב טוב (חוץ מהחלק התיאורטי). שווה להכיר את הפרקטיקה ברמה המעשית. להיזהר מאוד מהטוטליות והשטחיות של הספר.

דעה לא פופולרית (ברמה בינלאומית, כנראה) -
ספר גרוע. ממש.
למה הוא גרוע? מכיוון שאין בו שום חוט עמוק ששוזר את העלילה. ספר טוב הוא ספר שיש בו איזושהי חוקיות פנימית, גם אם אתה לא ממש מבין אותה עד סוף הספר, אבל אתה מרגיש אותה. זה יכול להיות ספר ילדים, או רומן של טולסטוי. אבל יש חוקיות פנימית לספר - על פי מה שקובע הסופר. איך מרגישים את זה? אם במהלך הקריאה יש שלב של מתח, של ציפייה - מה יקרה? האם זה יתרחש כמו שאני חושב, או שתהיה איזו התפתחות שלא צפיתי?
בדרך כלל, לוקח קצת זמן עד שנכנסים לעניינים. זה יכול להיות עמוד בספר ילדים, או 50 עמודים ברומן של בלזק. סבבה. אבל מתישהו, זה אמור לקרות. ואם זה לא קורה - אז הסיפור הוא להטוטנות מילולית חסרת משמעות.
מאה שנים של בדידות הוא תיאור מדוייק של חווית הקריאה: נמשך כמו מאה שנה, בציפייה למשהו שיקרה בסיפור, שיתן איזו משמעות או פשר לגבב התיאורים הפסיכוטיים, שגם אם הם משובצים פה ושם בהברקות כאלה ואחרות, עם תיאורים משעשעיים כאלה ואחרים - עדיין, אין בהם דבר. אם היו תולשים מתוך הספר 100 עמודים, לא הייתי שם לב להבדל.
ניסיתי להבין מה כל כך מדהים, מיוחד, סוחף, מופלא בספר המטופש, המשמים, וחסר התוכן הזה. לא מצאתי.
אם למישהו יש הסבר ברור - אשמח לשמוע. עד אז - עשו לעצמכם טובה, ופשוט התרחקו מספרים 'שחייבים לקרוא'.

הגעתי עם ציפיות גבוהות - והתאכזבתי.
המחבר בונה על זה שהקורא הממוצע לא קרא מעולם את התנ"ך, לא בקיא בהיסטוריה היהודית-ישראלית, וממילא הוא יופתע מ'גילויים' חדשים על ההיסטוריה.
בפועל, אין כמעט שום חידוש בכתיבה של עשהאל. מה שיש זו קריאה סלקטיבית, ספקולטיבית, חד-צדדית, שלוקחת את סיפורי התנ"ך, ומסלפת אותם לטובת אג'נדה פוליטית די שטחית - פחות או יותר כמו סיפור ממוצע של יוכי ברנדס.
אז מה האג'נדה? מאוד פשוט: הדת היא הגורם המפלג של העם היהודי. עשהאל לא אומר זאת במפורש, כי הוא מנסה להעביר מסר פוליטי באופן מתוחכם, אבל הדבר עולה באופן פשוט משני כיוונים: 1 - התעלמות מוחלטות בכל התיאורים השונים מהמימד הדתי. נכון, יש שיקולים פוליטיים ואגואיסטים של מלכים ונביאים. עם זאת, לא להתחשב במימד הדתי-לאומי, שהוא מאפיין הזהות המרכזי של עם ישראל עד העת החדשה, היא אפילו לא בורות. זה פשוט סילוף, שלא לומר שקר. זה כמו לתאר את ההיסטוריה של מדינת ישראל מבלי להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולנסות לנתח את המחלוקת בין ימין ושמאל רק מהזוית הכלכלית.
2 - הטיעון המפורש על כך ש'החוקה' של משה (טרימנולוגיה אנכרוניסטית אומללה, שמבטאת בעיקר חוסר הבנה בסיסי ולקות מתודולוגית של חשיבה היסטורית) מתנגדת ל'כוח' השלטוני. קשה להחליט מאיפה להתחיל לתקוף את הקשקוש הזה, דוקא מפני שהוא נכון ברמה הבסיסית - ממש כמו כל תורת מדינה ראויה לשמה, מאז אריסטו ואפלטון, ועד לאבות המייסדים האמרקאים ולמנסחי האיחוד האירופי בימינו. שאלת הכוח היא שאלה כלל-אנושית, וכל טקסט פוליטי מנסה לתת לה מענה. התורה אינה יוצאת דופן, אם כי היא בהחלט חלוצה ברמת ההבנה של מורכבות השלטון, והבעייתיות הכרוכה בו. אינספור מחקרים הראו את העומק והאיזון בין רשויות שונות בתפישה המקראית, ואין ספק שמשה עסוק בנושא. אך מכאן ועד שלילה של הכח באופן השטחי שעשהאל מתאר - זו פשוט בדיחה אומללה. קריאה שטחית ומגמתית של אחד הטקסטים העמוקים שנכתבו בתולדות האנושות.
לסיכום - ספר אומלל, שבעיקר מביך את מחברו. הכותרת מדוייקת - כתיאור של הספר עצמו. כל קשר בינו ובין העם היהודי - מקרי בהחלט.

כשניגשים לספר עיון צריך לחלק את ההתייחסות אליו לשני היבטים (לפחות): הספר כיצירה, סיפור, חוויה; התוכן המקצועי והיחס אליו.
ברובד הספר - כדאי להכין חבילת טישו לפני שפותחים את הספר. אי אפשר להישאר אדיש לשילוב המופלא בין האישי והפילוסופי, המקצועי והחווייתי, המקומות המעוררים מחשבה, והקטעים המעוררים את הלב. הספר כתוב נהדר, ובסופו אתה רוצה להיות אדם - והורה - טוב יותר. אני לא חושב שיש משהו יותר טוב מזה בספר.
מבחינה מקצועית - הספר מעלה הרבה נקודות למחשבה בתחום ההורות, כולל טיפים שונים בתחומים מגוונים. ההצטברות של נסיון רב שנים כאמא ומדריכה מפיק חבילה איכותית ביותר של כלים ונקודות מבט להורה. ידח עם זאת חשוב לי לציין, כי קשה להבין מהספר את תפיסת העולם והשיטה הכוללת של ההורות. מבחינה זו, ההרצאות של עינת, כמו גן הפודקאסט שלה, הם ערוצים מקבילים ומשלימים, שכדאי מאוד להקשיב גם להם על מנת לקבל ראייה קוהרנטית יותר ביחס למימוש של הרעיונות השונים שעולים מהספר.
בשורה התחתונה - מומלץ בחום.

ספר מעניין, שלא החליט מה הוא רוצה להיות: תיאוריה חדשה על פסיכולוגיה גברית, ספר עזרה עצמית לנשים הנשואות לגברים, או אוסף של תיאורי מקרים משעשעים של גברים שמפחדים שיש להם ... קטן?
לספר יש טענה בסיסית מעניינת - מאחורי כל דבר יש בעיות מיניות, ומאחורי מין - יש בעיות אחרות הקשורות לרגשות, שעליהם גברים לא מדברים. הבעיה היא, שבמקום לבסס את הטענה באופן רציני, אלון מביא - באופן טרחני משהו - אינסוף תיאורים ודוגמאות, עם הסברים פתלתלים שלא ברור בסוף מה הנקודה. כך, למרות העניין הרב והמחשבה המקורית בתחומים שונים, קשה מאוד להבין מה רוצה המחבר.
נראה, שלמרות הנסיון הרב של המחבר כמטפל, אין לו את העומק התיאורטי הדרוש על מנת ליצור רעיון ולנסח אותו באופן בהיר, תוך התייחסות מתאימה לאלה שקדמו לו. אם היה עורך מדעי ועורך ספרותי רציני לספר, אני מניח שהם היו אומרים לו את זה. בשורה התחתונה - הספר טוב, אך מגושם; חדשני מעט, אך בעיקר פשטני; מעורר מעט מחשבה, אך בעיקר מעייף.
ועדיין - זו הביקורת (אחרת, על מה נכתוב?) אחרי שקראת את הספר מכריכה לכריכה. בסופו של דבר, אני ממליץ עליו.

על אף הכתיבה הקולחת והמעניינת, אוגדן לא הצליח להרשים אותי בספר הביכורים שלו כסופר.
היו לי ציפיות רבות מהספר, מתוך הכרות עם כתביו התיאורטיים של אוגדן, ובהחלט ציפיתי לתובנות פסיכולוגיות ואנושיות, או לפחות לתיאורים מורכבים של דמויות.
לצערי, לא חושב שניתן לומר שאוגדן עומד בציפיות. הוא רוקם תמונת חיים מעניינת מאוד, אך הדמויות שלו שבלוניות, לא עוברות שינויים, וללא עומק. הכל פתור ומסודר עד הסוף כמו אחרי אנליזה שהסתיימה בהצלחה.
הסיום מעיד על הצורך 'לסגור' קצוות, גם אם באופן תמוה ולא מתבקש כלל.
אגב, מעניין לראות את הדמויות מתנהגות באופן 'טיפולי' מושלם, גם אם זה פוגע באמינות. דמותו של הבעל והתנהגותו מול הטראומה של אשתו היא מופת לזוגיות מתמסרת, אך לא משכנעת כלל.
מעניין לראות את דמותו של אוגדן בתיאור הפסיכיאטרית, ואת העמדה האוטיסיטית-מגעית - מושג שפיתח אוגדן בתיאוריה האנליטית שלו - המתבטאת בהתנהגותה של מרתה.
לסיכום - ספר נחמד ותו לא.

ספר שנכתב על ידי היסטוריון יודע-כל, אך ממש כמו הגיבורים שהוא כותב עליהם, גם הוא נסחף על גלי תהילת-עצמו, לא יודע מתי לעצור, והופך את הקריאה בספר למתישה, לא נגישה ולא ברורה, מלבד לו-עצמו. קשה שלא להירדם מפירוט היתר של השמות, המקומות, הנתונים, הקרבות, ובסופו של דבר, מרוב עצים - לא רואים לא את הטנקים ולא את היער.
עורך טוב היה יכול להוציא מהספר הזה משהו טוב.