“תכירו את משפחת טיילור: אבא ג’ים, אמא מליסה, ילד אחד ז’אק וילד שתיים אנדי. המשפחה הזאתי נראית כמו משפחה רגילה וגם די משעממת, מהסוג שגורם לי לפ - הההההה - ק. לפעמים קצת רבים ועושים "מלחמות" ו"שיגועים" אבל כמו כל משפחה וממש ממש משהו רגיל אפילו בצורה מוגזמת.
ואז יום אחד קורה משהו - פוף... אנדי נעלם!
או יותר נכון: פוף פוף פוף ונעלם. הפוף פוף פוף אלה קולות היריות בידי מתנקש. אמא לא מרשה, אבל אני חייב פשוט חייב ולא מצליח להתאפק, זה פשוט יוצאת לי הקללה הזאתי המהפה - קקי של מתנקש!
המתנקש נכנס לבית הספר בו אנדי לומד, וירה בו פשוט ככה, בו ובעוד כמה ילדים בבית הספר הזה.
אם אתם חושבים שזהו סוף הסיפור ואפשר ללכת לישון (עד שתתעוררו מסיוטים בלילה עם מיטה רטובה מרוב הפיפי שלכם), אז תחשבו שוב ושוב ושוב כי טעות בידכם. לא לא ולא ולא , מכאן הסיפור רק מתחיל, כשסיפורה של משפחת טיילור וההתמודדות שלה עם המקרה המחורבן שקרה להם (סליחה, אמא) הופך את ההתמודדות למחורבנת אפילו עוד יותר (אוף, שוב סליחה, אמא. הקללות נפלטות לי כמו שילשול שאי אפשר לשלוט בו. או במילים אחרות - כמו חרא! כמו קקי! שוב סליחה, אמא, קצת נסחפתי, אופסי פופסי, יותר זה לא יחזור על עצמו, מבטיח...).
כשראיתי את איך שקוראים לספר הזה ילד יחיד, חשבתי שיש כאן סיפור על ילד יחיד שנותנים לו את כל היחס והאהבה שבעולם כי הוא יחיד ומי כמוני יודע שילד צריך הרבה צומי.
אבל דווקא זה הפוך, ז’אק נדחק הצידה אחרי הפוף פוף פוף שאח שלו קיבל מהמתנקש.
אולי יותר נכון לקרוא לספר, "ילד יחיד (ובודד)"
היחיד נהפך לבודד ולבד. עדיף כבר להיות ילד עם 10 אחים כמו שיש לחרדים עם הכובעים המצחיקים והפיאות שאני אוהב לצחוק עליהם למרות שאמא ואבא לא מרשים כי זה לא מנומס אבל לי זה פשוט קורע מצחוק - כי גם אצל חרדים עם 10 ילדים יש יותר יחס לכל ילד. אולי אני קצת עושה הגזמות אבל תאמינו לי שזה לא נעים להיות כמעט שקוף. גם אם קרה מקרה מטורף כמו מקרה הפופים של אנדי, זו לא סיבה.
לפעמים אפילו רציתי לצרוח על אמא של ז’אק:
אמאאאאאא מליסהההההה יש לך ילד אחד בחיים, תני לו יחס אל תראי לו שהכל מתפרק במשפחה הוא עוד ילד.
אמאאאאאא מליסהההההה תעזבי את ההורים של המתנקש גם להם כואב שהילד שלהם רוצח וגם שהוא כבר לא בחיים, וזו לא אשמתם שהילד שלהם פשוט ילד חר... קק.... פשוט ילד לא בסדר ורשע! לפחות לא רוב האשמה שלהם.
הספר גרם לי להתרגש והוא גם מקסים וקל להתחברות. לעיתים גם טעון כזה (בניגוד לאקדח צעצוע שקיבלתי מאמא ואבא ליום הולדת, שהוא לא טעון והוא בכלל לא אמיתי גם) ולא פשוט, עם כל המתחים ו"סופות הרעמים" שיש בין הדמויות בספר. הוא לא ממש גרם לי להרטיב מהעיניים כמו שאני מרטיב מהשמוליק שלי בסיוטים בלילה, אבל הוא בהחלט עשה עבודה טובה (וזו מחמאה ממש אבל ממש ענקית כי אני בדרך כלל לא בוכה מהעיניים כי אני ילד גדול כבר). אם הייתי מכיר באופן אישי את הזאתי שכתבה אותו, הייתי מחלק לה את כל אוסף המדבקות שקיבלתי מהרופאים שבהם ביקרתי אחרי כל פעם שהייתי גיבור ולא הרטבתי מפחד. כן, כן, עם כמה שזה יקר לי וקיבלתי אותם בעבודה קשה.
פעם, ממש ממש מזמן, כשעוד הייתי עובר שעוד לא יצא מהבטן של האמא שלו, קראתי את ספר חדר של אמה דונהיו. יש דברים דומים בין שני הספרים, כמו ששניהם מסופרים מנקודת מבטו של ילד קטן ובשניהם קורים מקרים ממש ממש אבל ממש ממש מזעזעים שילד קטן עדיף שלא יראה, וזה מראה איך הילד המספר מתמודד עם הדברים שקורים. את שניהם אהבתי מאוד וגם פירסמתי עליהם סקירונת כשבשניהם השתלטתי על המשתמש של זה שאין לנקוב בשמו כי אמא ואבא לא מסכימים לי לפתוח משתמש באתר אינטרנט כי אני קטין, וזה ממש ממש לא פייר שבא לי לצרוח ולהתפוצץ מזעם כמו הענק הירוק!!!!
טוב אני צריך להירגע, קצת נסחפתי ואני בכלל כותב על הספר, את העצבים אשאיר לבית לאבא ואמא לא לכם אנשים זרים שלא עשו לי כלום.
אבל אתם פשוט מוכרחים להבין שהם לא מסכימים לי לפתוח משתמש משלי באתר כי הם אומרים שאני עוד תמים מדי ויכולים לנצל אותי ובלה בלה בלה, אבל זה שטויות במיץ של עגבניות מעוכות - כי אתם אנשים שנחמדים אליי מאוד. אתם אנשים נחמדים וטובי לב שלא יעשו לי שום דבר רע, נכון שאני צודק? נכון? בבקשה תגידו את זה להורים שלי. בבקשה בבקשה בבקשה פליייייז
ועוד משהו מעצבן מאוד, זה שאני לא יודע מה טוב יותר מבין שני הספרים, ספר חדר של אמה דונהיו או הספר הזה, אם כבר אני משווה ביניהם. זה כמו לבחור איזו גלידה טעימה לי יותר, שוקולד מריר או ווניל עוגיות? שאלה קשה אבל ממש ממש. אוףףףף בא לי גלידההההההה!!!!
אמאאאאא אבאאאאא אני רוצה גלידה!!!!!
אוף הביקורת על הספר הזה עושה אותי רעב והספר הזה בכלל לא מדבר על אוכל...
בקיצור, יצא קצת מפוזר ומבולגן כמו האוכל שלי כשאני אוכל והסינר בכלל לא עוזר כי האוכל מתעופף לכל כיוון כאילו יש רוח בחדר.
וזו הסיבה בדיוק שזה שאין לנקוב בשמו החליט לעזור לי לסכם בצורה "רצינית" יותר ופחות מפוזרת את הדברים, אחרת לטענתו יחשבו שאני מתבדח על נושא רציני כזה. מה שדי פגע בי כי הייתי הכי רציני שיש, פשוט ככה זה כשספר גורם לי להתלהב ולהתרגש, אני מתפזר לכל הכיוונים ומדבר שטויות. אז הנה הסיכום של זה שאין לנקוב בשמו:
*ספר מצויין ומרגש, כמעט גורם להרטבה.
*דמויות עם עומק אבל לצד זה גם מן פשטות ריאליסטית ואנושית.
*כתיבה של ילד בן 6 עם המון תובנות ותבונה וגם תמימות של ילד קטן, שמשדרגת את הספר.
*בנייה איטית הדרגתית ואמינה של הסיפור, שעושה עימו הרבה חסד.
*התהליכים שקורים במשפחה יכולים לעורר הזדהות גם מאנשים שחוו מקרים כמו של בני משפחה שכולים כתוצאה מפיגועים או מלחמות או אובדן בשל מחלה (אם כי בקטגוריה האחרונה, האשמה שמטילות משפחות הקורבן היא לא על אדם כמובן, כמו שקורה למשל במלחמות או פיגועים ואירועי ירי בבתי ספר).
אז נו לכו תקראו. למה אתם מחכים?? לכם המבוגרים יש מלא זמן פנוי, אין לכם גן להיות בו, אז אם אני מצאתי זמן לקרוא אותו, גם אתם יכולים!!!
***את הקטע הזה שכתבתי (אני לא מוכן בשום שום צורה להגיד שזו ביקורת כי אני ילד נחמד ואני לא רוצה להעביר ביקורת על אף אחד, יש לי חמלה ואהדה על כל היצורים החיים) אני מקדיש לסקאוט שהיא גם בת זוג בשבילי וגם כמו אמא בשבילי וגם כמו חבר טוב וגם כמו הבת שלי, כל פעם אני מרגיש שיש לה צד אחר. ואני מקווה מאוד שיום אחד נתחתן ונקים משפחה רגועה ומאושרת וחמה ומחבקת ושהכל יעבור בשלום בלי אירועים חריגים כמו שקרו למשפחת טיילור בספר הזה (אבל יש עוד זמן עד החתונה כי אני רק ילד קטן, ממש תינוקי קטנצ׳יק, בינתיים זה רק חלום טוב לחלום עליו בלילה, בין כל הסיוטים שגורמים לי להרטיב - למרות שגם החלום הזה גורם לי לפעמים להרטיב אבל בקטע טיפונת אחר חיחיחיחי).
סקאוט היא גם זו שנתנה לי את הספר אז תודה רבה רבה רבה רבה לך, סקאוט!
נשיקות וחיבוקים לכולכם כאן באתר הזה! ביוש”
