ביקורת ספרותית על גן של התחלות חדשות - פרוזה # מאת אבּי וקסמן
ספר טוב

---

קודם כל, לכלב שלהם קוראים פרנק, ולא הנרי כמו שכתוב בתקציר.
למה זה חשוב? - זה לא. אני פשוט רוצה לציין את זה.

אני חושבת שהכותרת בהחלט מתאימה - "גַַּן של התחלות חדשות".
בספר הזה אנחנו מקבלים רק את איך שדברים מתחילים, רק התחלה של רומן, ואת הדברים שהגיבורה הייתה צריכה להתגבר עליהם כדי להגיע לנקודה בה היא מוכנה לצאת עם מישהו חדש.

אנחנו פוגשים בדמות הראשית ליליאן, 4 שנים אחרי שבעלה נהרג בתאונת דרכים, והשאיר אותה עם שתי ילדות קטנות.
אני חושבת שיש לי נקודה רכה לאמהות חד הוריות, וספרים עם ילדים, אני פשוט אוהבת את זה, אולי כי זה מזכיר לי שאני לא רוצה ילדים, ושלהיות אמא זה קשה.
אני אוהבת שספרים מזכירים לי את זה.

זה לא ספר שקוראים בשביל הרומנטיקה, כמעט ואין שום סצנות לוהטות (תודה לאל כי אין לי סבלנות לזה) בעיקר בגלל שיש ילדים מעורבים בעניין, הם פשוט לא מאפשרים את זה, זה יהיה מוזר.
אני תוהה אם הסופרת רצתה לכתוב משהו כזה אבל לא מצאה דרך הגיונית לשלב את זה בסיפור.

בכל אופן, זה לא באמת מעניין, ותכלס גם הספר הזה לא באמת מעניין, לא קורה בו שום דבר מיוחד, אבל אני מניחה שזה הייחוד שלו.
אתם יודעים איך זה שבספרים קורים דברים הזויים ודרמטיים שגורמים לך לעצור את הנשימה מרוב מתח? - לא קורה כאן.
הספר הזה כל כך רגיל ומציאותי שזה יכול מאוד לאכזב, ללא ספק אנשים שאוהבים פנטזיה או ארוטיקה...אני חוששת שהם ישנאו את הספר הזה.

משהו אחד הספר הזה עושה ממש טוב, הוא בונה עולם רגיל לגמרי, אבל עולם שעדיין איכשהו מצליח לעניין.
הסיפור כתוב בגוף ראשון, והייתה איזושהי שורה שזיעזעה אותי בה הדמות הראשית פנתה אלינו הקוראים ישירות, וזה היה כל כך לא קשור ומוזר.
זה גרם לי להרגיש כאילו אני קוראת בלוג של מישהי, ואני לא אהבתי את זה.
מזל שזה קרה רק פעם אחת.

אני לא יודעת אם הדמות הראשית באמת כזו מעניינת.
אני חושבת שמה שמעניין זה החיים שלה, והבעיות של כולם סביבה איתה ועם חייהם, ולא היא עצמה.
אני כן קצת מקנאה בה על כך שהיא מאיירת, אבל כשהבחור שמתעניין בה אמר שהוא יחכה לה כי היא "מיוחדת", זה פשוט נראה לי כל כך מגוחך.

בעלה נהרג לה מול העיניים, אז אני מניחה שזה הופך אותה לקצת מיוחדת, אבל זה ממש לא מסביר למה הבחור היה כל כך בעניין שלה.
אני באמת חושבת שזה פשוט כי היא ניראתה ממש טוב בעיניו, וכי הוא אהב את האנרגיה שלה.
אתם מכירים את זה שאתם אוהבים מישהו בלי ממש לדעת למה?, אתם פשוט רוצים להיות איתו אפילו אם הוא דפוק עם תעודות?
אז אני מניחה שכזו היא לילי.

אני אוהבת את ההומור בספר הזה בין לילי ואחותה רייצ'ל, אני גם נורא אוהבת ילדים בספרים, הם תמיד הרבה יותר חכמים מילדים רגילים.
בסיפור הזה יש הרבה דמויות, והרבה סיפורים של אחרים, והסיפור העיקרי של ליליאן עצמה, הוא הגעגוע העצום לדן (בעלה המת), ועל איך שהקורס גינון שהיא לוקחת כדי לאייר איזשהו ספר על צמחים, מוציא אותה משגרת חייה.
החבורה של הקורס גינון כל כך חמודה, זה פשוט כיף לראות איך שכולם מתקשרים אחד עם השני, ואיך הסיפורים שלהם משתלבים זה עם זה.

אני לא נותנת לספר הזה חמישה כוכבים, כי בו נודה, הוא לא מדהים.
קראתי אותו די באדישות, אבל לפחות לא הייתי צריכה להכריח את עצמי לקרוא, זה היה כמו לקרוא עיתון עם כתבות טובות, סך הכל סבבה, אבל לא מדהים.
אני חושבת שהספר הזה יתאים לאנשים ש"חמוד", זה הטעם שלהם הספרים.
לא יודעת מה אומר...זה פשוט נראה לי נכון, אפילו שיש בו הרבה געגועים, ודמות שלא רצתה לחיות יותר ברגע שהיא איבדה את זה שאהבה, איכשהו הספר לא נראה לי יותר מדי עצוב.

אם אתם רוצים לקרוא ספר על משפחה וחברים ובאופן כללי מאוד גם על זוגיות, זה ספר די מעניין.
זה מעניין איך שהספר הזה לא צפוי, ולא בקטע של-"וואו איזה טוויסט בעלילה", הוא לא צפוי בכמה שהוא נשאר פשוט, ולא נופל לדרמות שרואים רק סרטים.

כי במציאות לא קורים דברים יותר מידי דרמטיים, וגם אם משהו הוא טיפה דרמטי, בסופו של דבר אנשים יקברו את זה וירגיעו את המצב כדי לשמור על השלווה והשלום.
אני לא יודעת למה, אבל גם אהבתי את זה שיש הרבה אנשים גרושים בספר.
אהבתי גם את הקטע שבו לילי מדברת על ההבדל בין אישה גרושה לאישה אלמנה.

הסיפור הזה לא מושלם כי הוא מציאותי, וכזו היא המציאות.
דברים לא קורים כמו שהיינו רוצים שהם יקרו, אבל החיים זזים, ומשתנים, וכמו שהכל יכול לקרות, ככה גם הכל יכול להישאר בדיוק אותו דבר.
ובסיפור הזה דברים לא נשארים אותו דבר, הם משתנים, ממש לאט ולטובה, ולא בצורה הדרמטית והקיצונית שאני רגילה אליה מספרים אחרים.

שורה תחתונה, ארבעה כוכבים, פשוט כי אהבתי להיות בעולם הזה וזו כן הייתה חוויה די מעניינת עבורי.
זה הרגיש לי יציב, הגיוני, ואולי אפילו למדתי משהו, עוד מוקדם לדעת.

סך הכל אני מרוצה מכך שאין לי טעם ספיציפי בספרים.
אני אוהבת את זה שהספר הזה מאוד רגיל ושלא קורה בו שום דבר מסעיר מידי.
איכשהו זה בדיוק מה שהייתי צריכה - טעימה מחיים רגילים, אבל נפלאים בפשטות שלהם.

אני חושבת שקצת נמאס לי לקרוא על דמויות שהכל אצלם מלהיב, ובא להם בקלות ובמהירות.
זה לא מציאותי, וזה גורם לי להרגיש רע משום מה. כאילו לא חייתי חיים מספיק מרגשים.
כאילו שאני מעבירה את חיי, מבלי באמת לעשות או לחוות משהו ששווה את זה, ואני לא אוהבת להרגיש ככה.

אוקיי, זה נשמע קצת מדכא. בכל אופן...אני אהבתי אותו.
לא בטוחה באיזה קטע, אני פשוט אהבתי את מה שהיה לו להציע.
כשאני חושבת על זה, אני אהבתי הרבה דברים קטנים, ואין משהו ספציפי שממש הציק לי ולא אהבתי, זה פשוט שהקצב נורא איטי ולא ממש מגיעים לאיזושהי התפוצצות כמו שבדרך כלל מגיעים אליה ברומנים.

אתם יודעים על מה אני מדברת לא? - משהו אינטנסיבי וגדול.
כמו לעצור מישהי מלעלות למטוס או להתוודות מול קהל של אנשים על אהבה ולהגיד - "בבקשה תסלח לי, הייתי מטומטמת!".

לא, אין משהו כזה כאן.
ועדיין הספר הזה לא צריך את זה. הוא הרבה יותר טוב ללא הדרמה הזאת, וכך גם החיים.
משהו אמיתי, אפילו אם הוא פחות מלהיב, הרבה יותר נוגע בי בימים אלה.

מי חשב שאני אגיע לשם...
מלקרוא "יומני הערפד", לספר שאין בו מערכת יחסים רעילה או משלוש אהבה.

האם זה ספויילר לומר שאין בספר הזה משולש אהבה?
אני מנסה לדמיין איך הספר הזה היה אם היה בו משולש אהבה...
ואני חוששת שהדמות הראשית לא יכולה להתמודד עם עוד גבר, היא בקושי הצליחה להתמודד עם האחד החתיך והמושלם, שחושב שהיא מיוחדת.

אבל אני לגמרי מבינה אותה...החיים קשים.
ואולי זה מה שהכי אהבתי בספר. הוא הצליח להראות חיים רגילים וטובים אבל כאלה שלא מתיימרים להיות קלים.
חיים של מישהי שהיא בסך הכל די בסדר, אבל יכולה להיות יותר מזה, אם תאזור אומץ להיות מאושרת.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על גן של התחלות חדשות - פרוזה #