על החיים ועל המוות
לפני שנים, סיפרה לי חברה, שהייתה המ"כית בטירונות של אבישג (שם בדוי), הבת של קניוק, סיפור מטריד, בשעה שניסו לשכנעה את אבישג לירות במטווח עם רובה כיתר החיילות, היא צרחה ונתקפה בהתקפת עמוק, ששכנעה את מפקדיה, לא לתת לה נשק ליד. אבישג לא הסתפקה בהפגנת פחדים לירי, בהמשך היא חתכה את ידיה וכבתה בדלי סיגריות על זרועותיה.
הסיפור המבעית, נשמע כרכילות אכזרית, לא שייכת, אך אני תמיד חשבתי שהוא מדגים שאלה מייסרת, האם ההיסטוריה האפלה שלנו, מחלחלת בחוקיות לא נשלטת לאישיות ילדינו. האם אנחנו באמת מכירים אותם, על הצדדים הנסתרים והפחות נעימים שלהם, המזכרים את עצמנו, לעתים בחולשות, וברגעים שבקשנו לשכוח?
את בתו של יורם קניוק, הנוגע ביחסיו לאבישג, בקשתי לקרוא במשך שנים, אך תמיד דחיתי, את ההתמודדות עם השאלות הכואבות אותן מעלה הספר. לאחרונה, מצאתי את הספר בחנות יד שנייה. הנכונות לאמץ אותו אלי כעת, נובעת מתחושת השלמה, ליכולת שלי להביט בפגמי, ולבחון את האופן שבו הם משתקפים באישיות ילדי, כהדהוד שלא ניתן לשליטה.
קניוק כתוב כאילו הוא מלהג איתי, משפטים שלכאורה לא קשורים, אך לאחר שצלחתי את העמודים הראשונים, אפפה אותי תחושת קסם למילים המבעבעות מעומקים, במשפטים מכושפים, המפציעים בהפתעה, מטלטלים ומוציאים משיווי משקל.
קניוק לוקח פיסות חיים אמתיות, ובורא אותן לבדיה מושלמת. התעתוע בין האמת לבדיה הוא אחד מסודות הקסם בספריו. היסטוריה שלמה מועמסת על כתפי גיבוריו. האב אחי אסף ריגר, בן להורים יוצאי גרמניה, פליטים מובסים, שגרו בבן יהודה שטרסה, כגטו גרמני בתוך מציאות ישראלית לבנטינית. הוא לוחם וקצין עתיר קרבות, המייצג את הצבר הישראלי, מצד אחד הוא ידע לנגן בפסנתר, ומצד שני הוא לוחם שלא ידע פחד, אך הוא החמיץ את חייו. אחי אסף, מבטא חברה הסובלת מפיצול אישיות, בין כמיהה לאירופה כיבשת ממנה גורשנו, לישראליות אוטופית, שמעולם לא התממשה, כפי שדמיונו אותה אלה שחזרו מקרבות אין סופיים, הלומים, פגועים ועייפים.
אחי אסף הצבר הישראלי, נמשך באיזה אופן לא ברור, לנינה היפה והמסתורית, פליטת שואה שהתחבאה במלונה של כלב, ושכבה עם קציני, אס, אס, בכדי לשרוד, ההופכת לרעייתו, אך ממשיכה למלא את חייה שהם חור שחור, במאהבים, חבריו לנפש של אחי אסף, המבקשים את גופה.
"האצילות שלה היתה מקרטון, הפאר מזויף. היא פחדה מהחיים כי חשבה שביזתה אותם." (115)
קניוק הנמשך לאפלה, המייצגת את ארוטיות המוות, מזכיר בכתיבתו את ואן גוך בציור ליל כוכבים, חשכתם ואורם המת הם ביטוי לסערת רגשותיו. אחי אסף חיי בצל המוות, בביתו תמונת חייל, אותו הוא שלח אל מותו באחד ממבצעיו. הזיכרון לאייל החייל המת, הוא פצע מדמם בנפשו. אייל החייל המת, ילבש ממשות ויהפוך לדמות המגיחה מעולם השאול באמצעות הגיבורים החיים.
לנינה ואחי אסף יש בת אחת, חמוטל, יפה חכמה, מצחיקה ורגישה, הנקרעת בין משיכה לעולם האמנות, לשרות צבאי כקצינה בצה"ל, בין האישיות החולנית של האם, לאב נטול הרגשות שהפך למכונת לחימה. קניוק אורג מערכת יחסים בין אב בת ואם באופן שהן חושפת כאב אין סופי.
באחד מחיבוריה בתיכון, כתבה חמוטל, " בנישואים בין ישראלי, לניצולת שואה, גוברת ניצולת השואה. הישראלי מתגמד. הים שכמו אליק, הוא נולד ממנו, נמחק וכלה." (61)
חמוטל נעלמת, ללא סמן מקדים. אחי אסף עורך מסע התחקות אחרי בתו האובדת, המשאירה לו סמני דרך, רמזים לחיים סמויים. המסע הפיזי הופך למסע נפשי לנשמות האבודות, האב, הבת. האישה שברחה לארצות הברית, זמן רב לפני הפרשה, תחזור ותופיע, כמו צל מהעבר, כפרספונה היפה שנחטפה מהקרקע לשאול, אך מדי פעם היא חוזרת לעולמם של בני האדם.
לקניוק כתיבה המאופיינת באמירות חותכות, קצביות, לא ממש מהוקצעות עד הסוף, אבל זהו יופיים של משפטיו ושפתו הייחודית. פתאום מבין משפטיו המחוספסים, מגחים להם משפטים יפים וצלולים, כמו נוסחאות גאומטריות מבריקות, המסבירות מערכת יחסים סבוכות בין בני האדם כגופים הנדסיים במרחב, בשטח ההפקר בין האור לצל.
אחת הפסקאות המרגשות בספר, היא תיאור אופייה של חמוטל כתבנית הוריה, כפי שמספרת גברת פראו היקית לאחי אסף: "אתה היית תמיד היום של חמוטל, החיוך, האומץ, היושר - הלב, התום האכזר, נינה היתה הלילה שלה, הצד האפל של הירח שלה... בלילה היא בוערת באש...בלילה חמוטל נשואה למוות, דרך נינה" (131)
קניוק אורג חיים שלמים, בצורה מרגשת, דרך חלומות ודמויים מרהיבים, כמו אליק נולד מהים, חיים אמתיים ומדומיינים של ישראלים ששבו מהקרב, לגעגוע לישראליות שלא קיימת. מילותיו של קניוק נגעו בי בעצב חוויית ההורות, החושפת אותנו לשבריריות ולעוצמה בו בעת.
