"אם אתה צריך להסתכל על העולם פעם אחת, פשוט תסתכל על איסטנבול!" כך אמר המשורר והמדינאי הצרפתי אלפונס דה לה מרטין.

אני יודע שזה נשמע קצת מוזר שאחד כמוני שפרנסתו היא נסיעות וטיולים, עדין לא טייל בטורקיה. הגעתי עד קצוות תבל במזרח ובמערב, אך פרט לכמה ימים בקמר (Kemer), טרם זכתה אצלי טורקיה לטיפול יסודי יותר. למרות שעברתי אין סוף פעמים בשדה התעופה של איסטנבול בדרכי לטיסות המשך שונות, מעולם לא יצאתי אל העיר. אני מקווה שכולנו נזכה בהקדם לימים טובים יותר ואז אשתדל להשלים את החסר.

מכיוון שטרם טיילתי בטורקיה, החלטתי לנסות ולהכיר אותה דרך הספרות. לצורך כך כבר ממתינים לי מספר ספרים של אליף שאפאק ואורהאן פאמוק. אך מכיוון שהיה לי גם את "איסטנבול איסטנבול" של בורהן סומז, התחלתי את המסע הטורקי שלי אתו.

גיבורי הספר הם 4 אסירים פוליטיים החולקים ביניהם את אותו תא צר מאוד בכלא. קר על רצפת הבטון של התא וכדי להקטין את סבלם הם מחממים זה את גופו של זה. כדי לשרוד ולשמור על שפיות בתנאים קשים אלו, הם מספרים זה לזה סיפורים. מספר המאזינים לכל סיפור משתנה כי מידי פעם חלקם נלקח לחקירה המלווה בעינויים כמובן. יש קטעים בספר שממש הזכירו לי את הסרט המיתולוגי אקספרס של חצות. ארבעת האסירים הם רופא, הסטודנט דמירטי, הדוד קיהילן והסַפָּר קמו. עלילת הספר משתרעת על פני 10 ימים בחייהם בכלא כאשר בכל יום אחד מהם מספר.

הסיפורים שהם מספרים לוקחים אותנו אל רובעיה השונים של איסטנבול ואל דמויות שונות בחיי העיר. מטרתם היא לא רק לרתק את השומעים אלא גם להשכיח ולו במעט את המכות שספגו ואת אי הנוחות בתא. הסיפורים בהחלט יכולים ללמד על טורקיה והחיים בה, על ההיסטוריה העשירה של העיר ולא יהיה זה מופרך להשוות את ערגתם לאיסטנבול, לזו של יהודים לירושלים.

סומז כותב יפה והוא יודע לספר סיפור, אך אין לי ספק כי לו הייתי מכיר קצת את איסטנבול, הייתי נהנה הרבה יותר מהסיפורים ומתיאורי המקומות השונים בעיר. אך יש בספר בעיה אשר ממש העיבה על הקריאה בו וזאת בעיקר בסיפורים של הסַפָּר קמו. אני מניח שסומז כתב את סיפורו תוך שימוש בסלנג רב. אין לי ספק כי תרגום סלנג הוא משימה קשה ואלי אף בלתי אפשרית ואין זה משנה האם המקור הוא בטורקית או כל שפה אחרת. מה עשה המתרגם? ניסה לברוא סלנג על ידי שיבוש העברית: אני ילך, אני ידבר, אני יביא או תביא ת'כסא וכו'. אם הדבר היה נעשה במינון סביר, זה יכול היה לעבור את הפילטרים שלי. כאשר השימוש בשיטה זו הוא רב ומוגזם, זה צרם לי ושיבש את הנאתי מהקריאה.

לאחרונה קראתי את 12 סיפורים של פוקנר. גם שם המתרגם נקט שאותה שיטה אך במינון שונה לחלוטין. ב"איסטנבול איסטנבול", זה ממש בקצה השני של הסקלה. לכל מי שאינו רגיש לזה, זהו ספר מומלץ.

עקב ענייני התרגום הספר שווה לדעתי 3 וחצי כוכבים אשר טוב ליבי גרם לי לעגל אותם כאן לארבעה.

לפי הפרסומים, הישראלים מסתערים על הטיסות ל "טורקיה החדשה" - הלא היא דובאי. הסתערות שכזו כאילו לא ראו חול, מדבר וגורדי שחקים מימיהם. חלק מהעניין טמון כנראה בעובדה שכיום, בעידן הקורונה, כאשר העולם סגור אז אין כמו לטעום מהפרי האסור, וחלק אחר נובע מהסקרנות בלסמן וי על יעד חדש וזוהר.

הספר הזה עוסק ב"טורקיה הישנה", באיסטנבול. ארבעה אסירים פוליטיים בכלא תת קרקעי באיסטנבול, מתחילים לספר זה לזה סיפורים בין הפוגות של חקירות ועינויים. האסירים כלואים בתא קטן ודחוס, דואגים לשמור על חום גופם על ידי הצמדת כפות רגליהם היחפות אלה לאלה ולהעביר את זמנם בשינה או בדיבורים. בין האסירים יש כלל אחד ברור, והוא – כל אחד שומר את הסודות שלו לעצמו, זאת על מנת להגן האחד על השני, שמא ישברו ויחשפו את הסודות בזמן עינויים. ארבעת האסירים – הסטודנט דימרטי, הספר קמו, הדוד קיהילן והרופא - מספרים סיפורים במשך עשרה ימים. בעזרת הסיפורים הם מנסים להקהות את עוקצו של כאב הייסורים והפחד מפני המוות.

ספר זה הוא פסטינבול מספרי סיפורים. תיאוריה של איסטנבול שלמעלה ואיסטנבול שלמטה מכמה זוויות ראייה שכולן נמצאות באיסטנבול שלמטה. באיסטנבול שלמעלה מסתכלים על העתיד, באיסטנבול שלמטה נזכרים רק בעבר. קצב החיים המהיר של העולם שלמעלה עוצר מלכת בעולם שלמטה. וכשנמצאים למטה מתגעגעים לאיסטנבול שלמעלה וגם מתחילים להטיל בה ספק. אבל איסטנבול אחת היא - עיר החלומות והצללים על קירות, העיר שוקקת החיים מול זו השרויה בתרדמת, העיר המוארת מול זו החשוכה, העיר השמחה וזו השרויה במרה שחורה, העיר שאליה שמים הכפריים פעמיהם, וזאת שהעירוניים בונים בה גורדי שחקים אבל זוכרים לעיר הישנה חסד נעורים. מסגרת הספר היא אומנם הכלא, אולם הספר אינו מתמקד בעינויים ובחקירות. זה אינו "אקספרס של חצות". כל אלה הם רקע לסיפור האמיתי שמתרחש בין לבין כאשר האסירים מדברים על הכאבים, הפחדים התקוות והגעגועים.

במהלך הקריאה אנו למדים כי מקור ההשראה של סונמז לסיפורים הוא - ה"דקמרון". רק שאת הבידוד מפני מגפת הדבר בסיפורי ה"דקמרון", החליף הבידוד של משטר של דיכוי. הספר מחולק לעשרה פרקים כאשר כל פרק מציין יום בתא, ולכל יום יש נושא המתחיל עם אסיר מספר, אולם במהלך היום מתפתחים סיפורים נוספים עם חילופי זהויות המספרים. סיפורי האסירים כוללים סיפורי מעשיות, אגדות, זיכרונות, גרסאות לסיפורים מוכרים (מובי דיק) וסיפורי האירועים שהביאו למעצרם, אם כי בצורה עמומה על מנת לא לחשוף יותר מדי מידע. הסיפורים מפלרטטים בין בדיה לאמת, כשם שהכאב והפחד גורמים לאסירים לפלרטט בין מציאות לדמיון. השיח והצחוק סביב הסיפורים הוא גברי, אבל יש גם דמויות נשיות בסיפור. ובכל הקשור לעינויים וייסורים אז מתברר כי בכלא הטורקי יש שוויון זכויות מלא בין נשים לגברים. חלק מהסיפורים משעשעים, וההומור והצחוק עשוי להיחשב לעיתים כמותח גבולות.

סונמז, גולה פוליטי לשעבר שחווה את הכלא הטורקי, מאיר את תעצומות הרוח האנושית והאחווה בין אנשים התומכים זה בזה ומנסים לשמור על התקווה ורוח הנפש, בזמן שהגוף סופג כאב ועינויים. הספר נטול סממני תקופה, דבר שיכול לאפשר לאנשים מדורות שונים בטורקיה לזהות עצמם בסיפור (אפילו בימינו). הכתיבה יפה, שזורה מטפורות ודימויים ומעברים בין משלבי שפה (בתרגומו היפה של רמי סערי). סונמז יודע לספר סיפורים ולהפיח בהם רוח חיים, אם כי לא התחברתי לכולם. לעיתים הסיפורים היו ברורים ולעיתים מעורפלים כולל העמימות בסיום שמשאירה לקורא את הפרשנות. ולעיתים החיבור לנושא המרכזי היה ברור ולעיתים פחות. עצה קטנה לסיום - זהו ספר רווי סיפורים והמספר סיפורים בתוך סיפורים ולא כזה הנקרא "בנשימה עצורה", לכן רצוי ל'הרוג' סיפור ולנוח.

3.5 כוכבים