ביקורת ספרותית על קשת הקסמים או גזר דינו של פגניני מאת אנטולי וינוגרדוב
ספר טוב

---

תולדותיו של גאון מיוסר.

המוסיקה שלו מעבירה צמרמורת בעמוד השדרה. עוצמתה ברורה, היא נוכחת, היא מחשמלת. ביצירותיו אין קטעים מרדימים, אין מעברים משעממים, זהו רצף מדהים של אנרגיה טהורה. בקפריצ'יו מס 24 שלו, באה לידי ביטוי כל המורכבות של נפשו המפעפעת לצד וירטואוזיות פורצת הדרך שבנגינתו. הקונצ'רטו מס' 2 בסי במול ( La Campanella על שם צלילי הפעמונים המיוחדים המלווים אותו ) הוא התפרצות של טמפרמנט, של דרמת רגשות הנפלטות כלָבָה רותחת מתוך צלילי התזמורת. הוא אף הלחין וביצע יצירות למיתר אחד בלבד שנשמעות כה שלמות ונפלאות עד שקשה לתפוס את זה. וזה איטלקי, כל כך איטלקי...

אלה שתי היצירות הכי מוכרות שלו שנכנסו לתודעת ההמונים גם בזכות מלחינים נוספים כמו ליסט, שהופנטו על ידן. אולם ברפרטואר שלו יש עוד רבות הדומות להן בעוצמתן. אני בכל אופן מוכן להאזין לכל אחד מששת הקונצ'רטו שלו בכל עת ובכל מצב רוח.

הוא נולד בעיר ג'נובה ב- 1782 כילד שלישי מבין שישה אחים ואחיות. ילדותו הייתה עבורו מסכת ייסורים בלתי פוסקת. משפחתו נאבקה כל העת בעוני מחפיר שהוחמר על ידי הרגליו הקלוקלים של אביו שהיה מכור להימורים ושתיה. גם כשהכסף היה מצוי בידיו הוא מיהר להשתמש בו לצורך הרפתקאות פיננסיות מפוקפקות אשר התירו אותו עם שוקת שבורה בכל פעם מחדש.

כיעורו הטבעי של ניקולו לא תרם לאיכות חייו. אביו ואחיו גיחכו עליו וזרים הקניטו אותו. יום אחד מצא ניקולו הקטן לאוטה ישנה בביתו והחל לפרוט עליה. אביו הבחין במהרה בכשרונו של הילד שהחליט לנצלו לתועלתו. עד מהרה הכריח את הבן ללמוד לנגן בכינור, כשהליך הלימוד מלווה במכות נמרצות, המשאירות סימנים על גופו ועונשים בלתי נתפסים. אולם ניקולו התאהב בכלי החדש וגם בגיטרה עד שלא ניתן היה להפרידו מהן. הוא נותר אסיר תודה לאביו גם בבגרותו על כך שדחף אותו ללמוד לנגן. פגניני תמך בו על אף אפסותו והיחס המחפיר שהוא קיבל ממנו.

הוא ערך מסע עם משפחתו לקרמונה לצורך עסקיו של אביו. זו במקרה העיר בה ניתן היה למצוא מבחר כלי קשת מהאומנים המוכשרים ביותר. הרוזן קוזיו לימד אותו מה ההבדל בין אמאטי לגוארנרי וסטרדיווארי. בגיל צעיר החל הילד להרוויח כסף מנגינתו עבור משפחתו, כסף שאביו איבד לרוב בהימורים.

פגאניני קלקל את יחסיו עם הכנסייה כבר בגיל צעיר. מראהו המוזר, המכוער, רזה עד כאב בשילוב עם נגינתו המהפנטת הפליאו והחשידו את הבריות. והכמרים שניסו לשים את ידיו על רווחיו של האמן ללא הצלחה ניצלו לרעה אמונות טפלות ודתיות של הציבור. כבר כילד הוא כונה צאצא השטן. לימים הוקסם מרעיונות מהפכניים והצטרף אל ה-"קרבונארי' – ארגון ליברלי – לאומני ששאף למהפכה ואיחוד איטליה. פלישת צבאות נפוליאון חיזקה את הרגשות הלאומיים אך גם פתחה צוהר אל רעיונות של מחשבה חופשית יותר, משוחררת מכבליהם של נציגי הכנסייה.

למרות הופעתו החיצונית הפגומה, הוא זכה להצלחה בקרב בנות המין היפה. כשעזב את ביתו לקחה אותו תחת חסותה גברת מהעיר לוקה ואף סיפקה לו מקום מסתור מכוחות ריאקציוניים שהחלו לחשוד שהוא תומך בקרבונארי. בחייו היו לא מעט רומנים עם נשות החברה הגבוהה ובין היתר עם אחותו של נפוליאון.

בכל עיר וארץ שהוא הגיע לסיבוב הופעות אם זה באיטליה, בצרפת, בוינה, באנגליה, הוא התקבל בפשקווילים משמיצים ומודעות שבישרו לתושבים על עברו "עובדות" שלא היו ולא נבראו. בעיתונים נכתב למשל שהוא גנב מורשע שישב בכלא, שהוא אסיר שנידון לעבודות פרך, שהוא רצח את אישתו והרעיל את המאהבת שלו. הם חתכו לו את המיתרים כך, שהן נקראו בעת הנגינה, שמו לו מסמר בנעל לפני הופעה. קנאים, חשוכים ואינטרסנטים הפיצו עליו שקרים, שלחו לו מכתבים אנונימיים. שרלטנים התחזו לפגניני והופיעו בשמו...מסדר הישועים שקם לתחיה לאחר נפילת נפוליאון רדף אותו ללא הרף. פגניני ניסה להסביר, להכחיש לסתור, אך נסיונות אלו לא הועילו ולפעמים רק הזיקו.

הוא עמד בכל הניסיונות באומץ ונחישות. למרות כל ההכפשות, הופעותיו היו מלאות עד אפס מקום. הקהל פשוט לא יכל לעמוד בפניו. אף כשניגן יצירות של אחרים וביניהם בטהובן, אהוב ליבו, עשה זאת כך שהן נשמעו עוצמתיות ומורכבות יותר. גם המבקרים הגדולים ביותר שלו פקדו את האולמות בהם הופיע. במידה רבה שמו הרע הוסיף למסתורין סביבו ואף תרם לפרסומו. הוא התעשר מעל לכל דמיון אפשרי, לעיתים נגרר לפרויקטים עסקיים כושלים ונוצל הן על ידי אויבים והן על ידי "ידידים". היה בו שילוב של תמימות, אופי קשה לעיתים ואי יציבות נפשית שסיבכו אותו בצרות רבות ורק שיחקו לידיהם של אויביו. הוא עזר גם למוסיקאים אשר השמיצו ושנאו אותו, אך לעיתים הפנה עורף לאנשים שלא כדאי היה להרגיז. יחסיו עם אשתו עלו על שרטון ועד מהרה רק בנו הקטן אכילינו הפך לנקודת אור היחידה בחייו.

בריאותו המשיכה להתדרדר ובסוף חייו לא מסוגל היה לדבר ולתקשר ללא עזרת בנו. היום משערים שהיה ככל הנראה חולה בתסמונת מרפן, מה שמסביר את הופעתו החיצונית. בעצת רופאיו ירד לניס שבדרום צרפת ובכל זאת מחלתו החמירה. נציגי כנסייה הגיעו שמקום מגוריו במטרה לפייס אותו עם המוסד הזה לפני מה שנראה כמותו המתקרב. אולם פגניני, שנקט בעמדה מתריסה כלפי הכמרים כל ימיו, דחה אותם בבוז. הוא הלך לעולמו בגיל 57 בלבד.

הכמרים המשיכו להסיט נגדו אף לאחר מותו ולהפחיד את התושבים עד כדי כך שאף עיר לא הייתה מוכנה שיקבר בתחומה מחשש לקללה. כן, זה מה שהיה באירופה במאה ה-19, לא בימי הביניים. כך הוא שכב בארון חנוט חמישים ושש שנה(!) עד אשר האפיפיור אישר סוף סוף לקברו באדמה וגם זאת לאחר שבנו שילם שוחד ענק לכנסייה.

הספר נכתב אמצע המאה ה-20 , אז היה מאוד אהוב ז'אנר הביוגרפיה העלילתית שאחד מנציגיו הבולטים היה ליאון פויכטוונגר. כתיבת ספר כזה קשה לאין שיעור מספר עיון ביוגרפי או היסטורי רגיל, מכיוון שהיא דורשת להבין את הדמויות לעומק, להרגיש אותן מבחינה פסיכולוגית, להיכנס לעולמם ותודעתם כך שניתן יהיה לנחש אף את מחשבותיהם.
וינוגרדוב עשה כאן באמת עבודה נפלאה בביצוע תחקיר מצוין ומלא בפרטים מדויקים ומפתיעים אודות חיי האמן הענק ובהנגשת חייו של פגניני לקורא. עומק החדירה שלו פשוט מדהים ויש לזכור שמדובר בימים שנדרשה עבור כך מלאכה שקדנית ורחבת היקף. הוא גם מסביר את האירועים צורה מרתקת ותורם להבנתם על ידי פרספקטיבה היסטורית מדויקת.
הספר ישן (1950) ולא מודרני לא בעריכה ולא בתרגום, על אף שבאמת נעשה כאן שימוש בשפה עשירה מאוד המשלבת מילים לועזיות ועבריות.
מעבר לכך, הוא כתוב ברצף כזה שהדבר יוצר תחושה "קופצנית" משהו. הוא עוסק בנושא מסוים ועובר לנושא אחר כך שלא תמיד שמים לב לזה. המחבר גם נוטה להרבות בפרטים כך שנוצרת לפעמים תחושה מונוטונית שמאפיינת לעיתים ספרי עיון.

בסופו של דבר זה ספר ששמחתי להיתקל בו עד מאוד. כמעריץ מושבע את פגניני כבר שנים רבות, תמיד רציתי לדעת יותר על חייו, אישיותו ויצירתו. אמנם יש כותבי ביוגרפיות טובים מוינוגרדוב, אך בסופו של דבר זה הספר חזק שסיפק את הסחורה. הופתעתי עוד יותר מכך, שהוא עדיין זמין למכירה אפילו באתר הסימניה. הוא מומלץ לאוהבי מוסיקה קלאסית, ביוגרפיות מעניינות וללא ספק למעריצי פגניני חסרי תקנה, כמוני.

סיימתי את הספר יום לאחר מותו של וירטואוז גיטרה ענק של המאה ה-20 אדי ואן היילן ז"ל.אבידה גדולה לעולם המוסיקה. הוא לא היה פגניני אבל היה בו משהו שמזכיר את הכנר הגדול בדרך שהוא אתגר ועיצב מחדש את הגיטרה החשמלית.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על קשת הקסמים או גזר דינו של פגניני