****





בסביבות עמוד מאה חמישים הבנתי פתאום שאני קורא מתוך אינרציה. סתם. לא מעניין אותי לקרוא מה יקרה בהמשך בעלילותיו של גווידו, קצין המשטרה הנחוש, לא מסקרן אותי ממש לדעת מי הרוצח, והסיכוי שיהיו לי פה תובנות מעניינות או חוויית קריאה משמעותית, קלושים מאוד. רק מילים, מילים רגילות שכתובות בסדר מסויים ומספרות סיפור שולי כלשהו, והיו יכולות להיות שוות משהו אם, נגיד, הייתי נמצא עכשיו בחופשה בוונציה ולא היה לי ספר אחר והיה לי זמן פנוי. כלומר, נוט אין א מיליון יירז.
גם אם הייתי גומר את הספר והייתי מגלה מי הרוצח ומה קרה בהמשך, יש להניח שזה לא היה משפיע על שום דבר, לא אצלי ולא בעולם סביבי. אולי באמת אין תוחלת. אנחנו רק מעבירים פה את הזמן.
אין טעם להשחית את הזמן המתקצר ממילא. אולי רק, אם אתם ממש אוהבים את איטליה, ורוצים לטעום קצת את הטעם המלוח של וונציה בחורף, ואין לכם שום דבר אחר טוב יותר לעשות, וזה הספר שלקחתם בחנות ההיא של שבעה ספרים במאה בהיכל נוקיה, אחרי ההמלצה הנלהבת שלי. כלומר, נוט אין א מיליון יירז.

****

אפילו הבת שלי בת ה16 ממש התאהבה ואמרה לי אמא תביאי לי עוד מהדבר הזה ממש כמו זה והיא לא קוראת
לא יכלה לעזוב את הספר עד שסיימה והכול מיד שסיימנו חופשה בטוסקנה והיינו על החוף בלרנקה
אני סיימתי בטוסקנה ומאוד נהנתי לקרוא על איטליה תוך כדי שהות