בכיפור האחרון יצא לי לקרוא שני ספרים כל כך שונים אחד מהשני, ויחד עם זאת שניהם עוסקים במשפחתיות, כל אחד מהיבט אחר שלה. בכל מקרה שני הספרים היו כאלה שתפסו אותי מרגע שפתחתי אותם ועד להפיכת הדף האחרון, כל אחד מסיבותיו שלו. וחשבתי על זה שמאוד סמלי שבחג הכי קדוש לעם היהודי קראתי את ממזרת שלפי השם ניתן להבין שעוסק בממזרות, אולי הנושא הכי מושתק ומעכיר שלווה מבחינת הרבנות.
כשהייתי ילדה קטנה, לפני שהיו מחשבים ורשתות חברתיות היינו משחקים בחוץ כל הילדים. תמיד בשעות אחר הצהריים כל ילדי השכונה היינו נפגשים "למטה" קראנו לזה. בדשא רחב הידיים שהיה לנו, שהיום אפשר רק לחלום על אחד כזה. היינו חבורה לא קטנה ולא הומוגנית מבחינת הגיל, אבל כן היינו מגובשים מעצם החברות שנוצרה מתוקף השכנות. זה היה באמצע משחק כדור קולני כשאחד הילדים הגדולים יותר צעק לילד קטן ממנו "לא נכון, אתה מרמה יה חתיכת ממזר". ואז פתאום המשחק כאילו קפא, כולם נעמדו והסתכלו אחד על השני. וזה סתם היה כי לא ידענו מה פירוש המילה הזו. אבל אני זוכרת, משהו בחושים שלי- של הילדה שהייתי, הרגשתי שהמילה הזו טעונה. שיש עליה משקל כבד, ומה שחיזק את ההרגשה הזו היה המבט המתריס של הילד ששיגר את המילה לאוויר. ראיתי שהוא יודע שהוא זרק פצצה לאוויר. כמו אחד שרצה לחולל משהו. באותו היום בזמן ארוחת הערב המשפחתית שאלתי את הוריי מה זה ממזר. וכמו במשחק הכדור למטה, גם אז בשולחן לפתע נפלה דממה, קצב הארוחה השתנה כשאבי שאל אותי "איפה שמעת את המילה הזאת?" תוך כדי שהוא מחליף מבט עם אמי, ובאותו הרגע הבנתי, ושוב- בלי לדעת עדיין, שצדקתי בהרגשתי, שהמילה הזו טעונה, ויש עליה משקל רגשי לא קל.
מיכל פנקל מספרת את הסיפור על שני צירי זמן. תחילתו של הסיפור בימים של אחרי מלחמת העולם השנייה בבודפשט דרך שנות השבעים בירושלים, עד ימינו אלו.
נעמי ויואב הם זוג צעיר ואוהב המגיעים לרבנות בירושלים להירשם לנישואים. ושם מתחיל הסיפור כשאחד הרבנים אומר שיש בעיה עם השמות שלהם במחשב. נעמי בתמימותה חושבת שהבעיה היא בעיה טכנית במחשב, אך הרב מסב עיניו באי נוחות ושולח את נעמי לאמה תוך כדי שהוא אומר לה שהיא תספר לה למה. וכך מתגלה לנעמי שהיא ממזרת, והגילוי הוא כמו אבן אחת הזזה ממקומה וסוחבת אחריה גל אבנים המתגלגלות במדרון. הסיפור נע קדימה ואחורה בצורה חלקה וקולחת, תוך כדי שמספר את סיפורה של רות, אמה של נעמי, היכרותה עם בועז (כן, אהבתי את הקריצה שבבחירת השמות) וכל הסיפור המתרחש בשנות השבעים מלא בקסם. מיכל פנקל ידעה לתבל את הסיפור התקופתי בהמון צבעים וריחות העטופים בנוסטלגיה שכמו לוקחים את הקורא לתקופה אחרת, לימים תמימים של טלפון חוגה, של מכולת שמוכר חריץ גבינה במשקל שנעטפה בנייר פרגמנט, חצי לחם, תכנית הטלוויזיה האהובה חדווה ושלומיק, קפה טעמון הירושלמי, ועוד. לי באופן אישי תיאורי אווירה כאלו עושים לי את חוויית הקראה מושלמת. כל זה דרך בניית דמויות מלאות חיים ואופי שעשו את הסיפור הזה לכל כך מוחשי, וזה עוד לפני שנגעה בחשיבות הנושא של הממזרות. כאז- גם היום- נושא בעייתי וסבוך. היה שלב בסיפור שכבר התחלתי להרגיש שאני קוראת מותחן, והייתי כולי ציפייה דרוכה להתקדם רק כדי לראות איך הדברים מסתיימים.
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? בדיוק ככה.
תודה על הנגשת נושא חשוב ומושתק דרך סיפור מרתק עם דמויות נהדרות, וכמה אירוני לקרוא סיפור כזה בתקופת קורונה שמשביתה כרגע כל חתונה וכל שמחה מכל סוג שהוא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
