“הספר ממזרת מאת מיכל פנקל

זו יצירה מרתקת ונוקבת המתארת תקופה טעונה בחברה היהודית בארץ ישראל, המעלה על פני השטח מציאות שהודחקה במשך דורות: קיומם של ממזרים.
פנקל בוראת דמויות חיות ונוגעות ללב ומכניסה את הקורא אל תוך עולם שבו חוקי ההלכה והחברה מכתיבים גורלות, לעיתים באכזריות שאין לה מענה.

האווירה בספר טעונה במתח רגשי. בין אהבות אסורות לתקוות שנגדעות, בין קול הקהילה לבין קולה הפנימי של הדמות הראשית.
פנקל מצליחה לשזור את סיפורן של הדמויות כך שהקורא חש היטב את ההגבלות, את הפחד ואת הכאב, אך גם את האומץ והעמידה על הזכות לחיות חיים מלאים למרות הסטיגמה.

מעבר להיותו רומן אישי ונוגע ללב, ממזרת מציף שאלה חברתית־מוסרית חשובה:
כיצד מתמודדת חברה עם אנשים שנולדו בנסיבות שלא בידיהם? הנושא הזה אינו רק נחלת ההיסטוריה -הוא גם בימינו ..קיימת מציאות של אנשים המוגדרים ממזרים מבחינה הלכתית, וגורלם מושפע מחוקים ותקנות בני אלפי שנים.
הספר מאיר מציאות קשה זו באור ספרותי עשיר ורגיש, ומעודד מחשבה מחודשת על גבולות, חמלה ויכולת הכלה.”

“ספר עדין ורגיש על אחת הגזרות הנוראיות ביהדות שמשפיע על דורי דורות, המעניין שאת הספר קראתי במקביל לצפייה בסדרה מתיר העגונות אשר שודרה בערוץ כאן 11 שבאיזה שהוא מקום תוקף את הבעיה לפעמים מהכיוון השני.

שני צירי זמן יש לספר, האחד עכשווי, נעמי ויואב מתייצבים במועצה הדתית לרישום נישואין, נעמי מקבלת שם סטופ גדול ונשלחת אל אימה, שם הפתרונות, השם ממזרת נישא בפי כל..... נעמי בשוק¡!!

ציר הזמן השני הוא אימה רות, עולה חדשה מרומניה ללא שפה ורקע, אישה קשת יום, את כל חייה ואובדנה הנורא השאירה מאחור,
היא מטופלת בילדה נכה ושורדת אך הקושי.

רות מתיידדת עם אברום האלמן עוזרת לו עם ילדיו, אפייתה ועוגותיה נודעים בכל השכונה, רות מתערה בשכונה ומתיידדת עם השכנות סביבה ועם בועז, צעיר המתגורר בה.
אבל עברה רודף אותה, במיוחד אותו אחד שהתעמר בה ובביתם הנכה ונעלם כלא היה.....
נעמי, ביתה, עכשיו שואלת שאלות.... רות מבינה שזה הזמן להסיר את המגננות היא ובועז מספרים לה את אשר היה, לנעמי קשה, היא מרגישה מרומה, אבל דמות מיוחדת אותה פגשה במועצה הדתית הופך להיות המלאך שלה., יחד עם בן זוגה יואב הם מצליחים לגבור על הקשיים עד הסוף הטוב.

מיכל פרנקל מציפה נושא קשה, הילדים המכונים "שתוקים" מה נגזר עליהם ועל צאצאיהם דורות קדימה.
מעניין, שונה, מרתק ומומלץ ביותר”

“שם הספר : ממזרת
שם הסופרת : מיכל פנקל
הוצאת סביונים

ממזרת זהו ספר הביכורים של עורכת הדין מיכל פנקל . רומן אותנטי מיוחד רגיש בוגר ודעתני העוסק בנושא כל כך חשוב שמביא לקדמת הבמה והתודעה את אחד הנושאיים הדתיים החוקיים הסבוכים , על אחת הגזרות הנוראיות ביהדות שמשפיע לדורי דורות – עניין הממזרות .
לפני שקראתי את הספר לא התעמקתי בנושא הממזרות ולא תארתי לעצמי כמה מורכבים חיי הממזרים מה שמיכל עשתה בספרה המדהים היא הביאה עלילה נפלאה תפורה היטב , דמויות ססגוניות ואותנטיות ואהבה אחת גדולה ...
נעמי ויואב עומדים להתחתן . נעמי מתעקשת על חתונה דתית כהלכתה כיוון שחושבת שחתונה זו
תשמח את אביה . הם הולכים לרבנות ואז מגיעה פואנטת הסיפור מה שמערער את חייהם ומעמיד במבחן את יסוד הקשר ביניהם : כאשר ברבנות נעמי נשלחת לאמה כדי לגלות שהיא ממזרת וכי הקשר בין הוריה היא לא מה שחשבה עובדה שמסבכת את העניינים כיון שלממזרת אסור להינשא אלא רק לשפחה או לממזר או לגר ...
מיכל מספרת את הסיפור בשני צירי זמן כאשר בציד השני יש את רות אימה של נעמי ואביה בועז שסיפורם מסופר בצורה מתובלת בימים של אחרי מלחמת העולם השניה בבודפשט דרך שנות השבעים המופלאים בירושלים היא מתבלת את הסיפור בצבעים ריחות וטעמים של התקופה העטופים בנוסטלגיה שלקחה אותי הקוראת לימים תמימים לימי חוגת טלפון ,למוכר שמכר גבינה בנייר פרגמנט מה שגרם לי לקריאה מושלמת חלקה תוך הסתקרנות מה יהיה סוף העלילה המסקרנת מצד אחד ומרגשת מצד שני ומחכימה מצד שלישי . אהבתי מאוד גם את קריצת השמות שמוסיפה עוד סקרנות לעלילה .
ספר מופלא שלא אהרוס לכם את חווית הסוף שלו שהדמויות בו ממשיכות ללוות אותי גם אחרי שסיימתי לקרוא אותו – ממליצה בחום ומצפה לספרה הבא כתיבתה קולחת המביאה לעונג צרוף”

“בכיפור האחרון יצא לי לקרוא שני ספרים כל כך שונים אחד מהשני, ויחד עם זאת שניהם עוסקים במשפחתיות, כל אחד מהיבט אחר שלה. בכל מקרה שני הספרים היו כאלה שתפסו אותי מרגע שפתחתי אותם ועד להפיכת הדף האחרון, כל אחד מסיבותיו שלו. וחשבתי על זה שמאוד סמלי שבחג הכי קדוש לעם היהודי קראתי את ממזרת שלפי השם ניתן להבין שעוסק בממזרות, אולי הנושא הכי מושתק ומעכיר שלווה מבחינת הרבנות.

כשהייתי ילדה קטנה, לפני שהיו מחשבים ורשתות חברתיות היינו משחקים בחוץ כל הילדים. תמיד בשעות אחר הצהריים כל ילדי השכונה היינו נפגשים "למטה" קראנו לזה. בדשא רחב הידיים שהיה לנו, שהיום אפשר רק לחלום על אחד כזה. היינו חבורה לא קטנה ולא הומוגנית מבחינת הגיל, אבל כן היינו מגובשים מעצם החברות שנוצרה מתוקף השכנות. זה היה באמצע משחק כדור קולני כשאחד הילדים הגדולים יותר צעק לילד קטן ממנו "לא נכון, אתה מרמה יה חתיכת ממזר". ואז פתאום המשחק כאילו קפא, כולם נעמדו והסתכלו אחד על השני. וזה סתם היה כי לא ידענו מה פירוש המילה הזו. אבל אני זוכרת, משהו בחושים שלי- של הילדה שהייתי, הרגשתי שהמילה הזו טעונה. שיש עליה משקל כבד, ומה שחיזק את ההרגשה הזו היה המבט המתריס של הילד ששיגר את המילה לאוויר. ראיתי שהוא יודע שהוא זרק פצצה לאוויר. כמו אחד שרצה לחולל משהו. באותו היום בזמן ארוחת הערב המשפחתית שאלתי את הוריי מה זה ממזר. וכמו במשחק הכדור למטה, גם אז בשולחן לפתע נפלה דממה, קצב הארוחה השתנה כשאבי שאל אותי "איפה שמעת את המילה הזאת?" תוך כדי שהוא מחליף מבט עם אמי, ובאותו הרגע הבנתי, ושוב- בלי לדעת עדיין, שצדקתי בהרגשתי, שהמילה הזו טעונה, ויש עליה משקל רגשי לא קל.

מיכל פנקל מספרת את הסיפור על שני צירי זמן. תחילתו של הסיפור בימים של אחרי מלחמת העולם השנייה בבודפשט דרך שנות השבעים בירושלים, עד ימינו אלו.

נעמי ויואב הם זוג צעיר ואוהב המגיעים לרבנות בירושלים להירשם לנישואים. ושם מתחיל הסיפור כשאחד הרבנים אומר שיש בעיה עם השמות שלהם במחשב. נעמי בתמימותה חושבת שהבעיה היא בעיה טכנית במחשב, אך הרב מסב עיניו באי נוחות ושולח את נעמי לאמה תוך כדי שהוא אומר לה שהיא תספר לה למה. וכך מתגלה לנעמי שהיא ממזרת, והגילוי הוא כמו אבן אחת הזזה ממקומה וסוחבת אחריה גל אבנים המתגלגלות במדרון. הסיפור נע קדימה ואחורה בצורה חלקה וקולחת, תוך כדי שמספר את סיפורה של רות, אמה של נעמי, היכרותה עם בועז (כן, אהבתי את הקריצה שבבחירת השמות) וכל הסיפור המתרחש בשנות השבעים מלא בקסם. מיכל פנקל ידעה לתבל את הסיפור התקופתי בהמון צבעים וריחות העטופים בנוסטלגיה שכמו לוקחים את הקורא לתקופה אחרת, לימים תמימים של טלפון חוגה, של מכולת שמוכר חריץ גבינה במשקל שנעטפה בנייר פרגמנט, חצי לחם, תכנית הטלוויזיה האהובה חדווה ושלומיק, קפה טעמון הירושלמי, ועוד. לי באופן אישי תיאורי אווירה כאלו עושים לי את חוויית הקראה מושלמת. כל זה דרך בניית דמויות מלאות חיים ואופי שעשו את הסיפור הזה לכל כך מוחשי, וזה עוד לפני שנגעה בחשיבות הנושא של הממזרות. כאז- גם היום- נושא בעייתי וסבוך. היה שלב בסיפור שכבר התחלתי להרגיש שאני קוראת מותחן, והייתי כולי ציפייה דרוכה להתקדם רק כדי לראות איך הדברים מסתיימים.

אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? בדיוק ככה.

תודה על הנגשת נושא חשוב ומושתק דרך סיפור מרתק עם דמויות נהדרות, וכמה אירוני לקרוא סיפור כזה בתקופת קורונה שמשביתה כרגע כל חתונה וכל שמחה מכל סוג שהוא.”