ארץ ישראל מ-1917 עד 1948, התקופה הבריטית.
הספר מתאים במיוחד למי שכבר יש רקע בדבר, ורוצה להעמיק. כי למרות 420 עמודיו, הוא מדלג על עניינים שהיית מצפה מהיסטוריה, בואו נגיד, של בית ספר. ז'בוטינסקי ותנועתו צצים יש מאין, וללא הסבר על מהות המחלוקת ביניהם לבין הממסד המפא"יניקי. הסוכנות פתאום קיימת. דוד בן גוריון: בלי מילה על מי הוא ומאיפה הוא בא, פתאום הוא מתחרה בחיים ויצמן על התנועה הציונית. אבל יש ויקיפדיה.
אז על מה הוא כן מספר בעומק? בראש ובראשונה, על היחס בין התנועה הציונית לבין שלטונות בריטניה. הסיפור הבסיסי שכולנו מכירים הוא שהבריטים בהתחלה היו טובים — הצהרת בלפור — ובהדרגה נהיו רעים. אתם מצפים אולי, שעכשיו אני אגיד "אבל..."? לא. אחרי 420 עמודים, משתמע שזאת סקירה לא רעה, אם יש לתת סקירה על רגל אחת!
אבל... אבל מדהים כמה תמיכה הייתה לרעיון הציוני בבריטניה. הצהרת בלפור לא הייתה רק בלפור! ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג', היה "ציוני נוצרי" לא פחות מבלפור, והיו עוד רבים כאלה. התמיכה בפרלמנט הייתה עמוקה ורב-מפלגתית. הנציב העליון הראשון הרברט סמואל לא היה סתם פקיד יהודי אלא איש צמרת השלטון בבריטניה. לחיים ויצמן הייתה פתוחה דלת ראש הממשלה אפילו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. במונחים של ימינו: תדמיינו לכם ארה"ב תחת שליטתם של החברים האוונגליסטים של ביבי.
על פי המחבר, הבריטים לא התחילו להתעצבן עלינו ממש, עד שהאצ"ל והלח"י התחילו לעשות להם צרות. כן, חיכוכים היו לכל אורך הדרך. נציב אחד, ג'ון צ'נסלור, בכלל לא סימפט אותנו. נשמעו פה ושם התבטאויות אנטישמיות. אפילו אצל ידידינו הנאמנים ביותר, התמיכה בציונות נבעה לא רק מהכרה בזכותינו על הארץ אלא מאמונה מוגזמת בכוחה של "היהדות העולמית". אבל באופן כללי, לא היה לנו בעל ברית כזה בעולם, מאז ומתמיד.
עוד הבדל מספרי לימוד סטנדרטים: הספר מבוסס על מחקר במקורות ראשוניים: יומנים, מכתבים שנשמרו בעזבונותיהם של אנשי ציבור. וגם של דמויות פחות ידועות: אלטר לוין, סוכן ביטוח, מרגל ומשורר חובבן; יפים גורדין, עולה מפולין שמתעמת עם קשיי קריירה ומכשולים ביורוקרטים בפני העלאת בני משפחתו; ערבים ירושלמים מהמעמד העליון; פקידים וחיילים. כדאי להתמיד עם כולם, כי בסוף כולם מתחברים להקשר הרחב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
