ממשא אשמה למסע

נתי מנסה לאתר את בנו הצנחן בנייד, לאחר אירוע חטיפת חיילי המילואים בגבול לבנון, אך ללא מענה, הגורם לו חרדות עמוקות ולהצפת זיכרונות מלחמותיו, ששיאן הקרב בחווה הסינית. כעת הוא מהרהר בחייו האזרחים כמי שנפשו שרוטה. ולבסוף הוא שואל את עצמו, האם בנו יכול לעמוד בניסיון דומה לשלו, שרק מעטים חזרו ממנו שלמים, ורובם נותרו שבורים גופנית והלומים נפשית?

את הספר משא האשמה של זיו דורקם, בקשתי לקרוא משתי סיבות, גם אני הייתי אב לחייל שלחם במלחמת לבנון השנייה, כמו נתי גיבור הספר, הייתי מלא בחרדות לגורלו, כהיפוך בין הרקע שלי כחייל צעיר ולוחם לעובדה שהפכתי להורה מודאג לילד לוחם. הסיבה השנייה היא, שלא הרבה ספרים נכתבו על מלחמת לבנון, הבולט שבהם הוא, אם יש גן עדן של רון לשם. לכן מדובר באתגר ספרותי הכרוך באמירה פוליטית, בכתיבת ספר על מלחמה שנויה במחלוקת. בינתיים צצו בחברה הישראלית כל כך הרבה מחלוקות בנושאים רבים, שמחלוקת לבנון הפכה לפחות מעוררת עניין.

דורקם, בחר לעסוק במלחמת לבנון כרקע ליחסי אב ובן, דרך מסע בעקבות הבן. בספרות הישראלית נכתבו שני ספרים בולטים העוסקים בנושא, הראשון שבהם הוא מסע באב, של אהרון מגד, המספר על אב העורך מסע לסיני בעקבות בנו הנעדר לאחר מלחמת יום כיפור. הספר השני המונומנטאלי, הוא ספרו של דויד גרוסמן, אישה בורחת מבשורה, אורה הגיבורה שלו, עורכת מסע בריחה, לאחר שהוכרז מצב חירום בו גויס בנה למלחמה העתידה לפרוץ. ספר שהפך לאייקון ישראלי, משום שזמן מה לפני השלמתו, נהרג בנו של גרוסמן במלחמת לבנון השנייה כשריונר.

בעוד שהאישה הבורחת מבשורה, נהגה בעמדה פסיבית, מסעו של דורקם דומה למסע באב של מגד, בו האב נוקט בבריחה אקטיבית בהתמודדותו עם תחושת האשמה, בשעה שהוא יוצא להתחקות אחר גורל בנו. נתי היוצא בעקבות בנו, מנסה למנוע את מותו, להציל אותו מגורלו ובכך לנסות לגאול את שניהם.

דורקם מבטא את קונפליקט ההורות הישראלית, בין המחויבות לחברה הישראלית ככלל, שמחירה הוא סיכון הבן החייל, לעומת המחויבות שלנו לדאוג לשלומו כהוריו הפרטיים. קונפליקט אותו היטיב לתאר הפסל מנשה קדישמן בפסלו עקדת יצחק בשעה שבנו הפך לחייל. דורקם מעלה קונפליקט זה דרך נתי, גיבור העלילה, היוצא למסע מעבר להרי החושך, כמטפורה ייצוגית לשאול, בכדי לחלץ את בנו מהמוות, במעשה המנוגד לחינוך שקבל, שאינו מאפשר להטיל דופי בהחלטות פוליטיות ביטחוניות הנתפסות כפרות קדשות בחברה הישראלית, בה הוא כמפקד היה כלי אטום לביצוען של מלחמות, שחלקן התבררו בדיעבד כמיותרות.

חשבתי על הספר ומשמעותו בשעה שחזרתי מהגשר שלי מעל- 531, אליו אני מגיע כל מוצאי שבת, עם מאות מפגינים בגלאים שונים. זהו מסעי הקטן בו רק כמה מאות מטרים המבדלים בין ביתי לגשר. מסע בו אני מבקש לקחת את גורל ילדי באופן אקטיבי ולנסות לשנות אותו. כשעברתי ברחוב לגשר, נושא את דגל המדינה בגאווה, פגשתי בחבר, אמרתי בו והצטרף, והוא ענה חבל על הזמן, לא נוכל לשנות את המציאות. באותו רגע נזכרתי בארבעת האימהות, שיש שכינו אותן ארבעת הסמרטוטיות, שהצליחו לשנות תודעה כאימהות שדאגו לבניהם, במקום שכשלו פוליטיקאים ומפקדים עטורי עבר ביטחוני וקרבי. הפעם המסע הוא לא רק להצלת הבנים והבת האישיים, המסע הזה הוא להצלת המדינה המאבדת את שפיותה.

ספרו של דורקם הוא ישראלי, מתאר יחסי הורים וילדים, את תחושת האשם הרובצת בניהם ואת הניסיון לשנות מציאות כואבת. הוא קשה ולא קל בשפתו ובתכניו, אך הוא מעניין ואקטואלי בדילמות שהוא מעלה ובתיאורי תהומות הנפש של גיבורי העלילה.

ממשא אשמה למסע

נתי מנסה לאתר את בנו הצנחן בנייד, לאחר אירוע חטיפת חיילי המילואים בגבול לבנון, אך ללא מענה, הגורם לו חרדות עמוקות ולהצפת זיכרונות מלחמותיו, ששיאן הקרב בחווה הסינית. כעת הוא מהרהר בחייו האזרחים כמי שנפשו שרוטה. ולבסוף הוא שואל את עצמו, האם בנו יכול לעמוד בניסיון דומה לשלו, שרק מעטים חזרו ממנו שלמים, ורובם נותרו שבורים גופנית והלומים נפשית?

את הספר משא האשמה של זיו דורקם, בקשתי לקרוא משתי סיבות, גם אני הייתי אב לחייל שלחם במלחמת לבנון השנייה, כמו נתי גיבור הספר, הייתי מלא בחרדות לגורלו, כהיפוך בין הרקע שלי כחייל צעיר ולוחם לעובדה שהפכתי להורה מודאג לילד לוחם. הסיבה השנייה היא, שלא הרבה ספרים נכתבו על מלחמת לבנון, הבולט שבהם הוא, אם יש גן עדן של רון לשם. לכן מדובר באתגר ספרותי הכרוך באמירה פוליטית, בכתיבת ספר על מלחמה שנויה במחלוקת. בינתיים צצו בחברה הישראלית כל כך הרבה מחלוקות בנושאים רבים, שמחלוקת לבנון הפכה לפחות מעוררת עניין.

דורקם, בחר לעסוק במלחמת לבנון כרקע ליחסי אב ובן, דרך מסע בעקבות הבן. בספרות הישראלית נכתבו שני ספרים בולטים העוסקים בנושא, הראשון שבהם הוא מסע באב, של אהרון מגד, המספר על אב העורך מסע לסיני בעקבות בנו הנעדר לאחר מלחמת יום כיפור. הספר השני המונומנטאלי, הוא ספרו של דויד גרוסמן, אישה בורחת מבשורה, אורה הגיבורה שלו, עורכת מסע בריחה, לאחר שהוכרז מצב חירום בו גויס בנה למלחמה העתידה לפרוץ. ספר שהפך לאייקון ישראלי, משום שזמן מה לפני השלמתו, נהרג בנו של גרוסמן במלחמת לבנון השנייה כשריונר.

בעוד שהאישה הבורחת מבשורה, נהגה בעמדה פסיבית, מסעו של דורקם דומה למסע באב של מגד, בו האב נוקט בבריחה אקטיבית בהתמודדותו עם תחושת האשמה, בשעה שהוא יוצא להתחקות אחר גורל בנו. נתי היוצא בעקבות בנו, מנסה למנוע את מותו, להציל אותו מגורלו ובכך לנסות לגאול את שניהם.

דורקם מבטא את קונפליקט ההורות הישראלית, בין המחויבות לחברה הישראלית ככלל, שמחירה הוא סיכון הבן החייל, לעומת המחויבות שלנו לדאוג לשלומו כהוריו הפרטיים. קונפליקט אותו היטיב לתאר הפסל מנשה קדישמן בפסלו עקדת יצחק בשעה שבנו הפך לחייל. דורקם מעלה קונפליקט זה דרך נתי, גיבור העלילה, היוצא למסע מעבר להרי החושך, כמטפורה ייצוגית לשאול, בכדי לחלץ את בנו מהמוות, במעשה המנוגד לחינוך שקבל, שאינו מאפשר להטיל דופי בהחלטות פוליטיות ביטחוניות הנתפסות כפרות קדשות בחברה הישראלית, בה הוא כמפקד היה כלי אטום לביצוען של מלחמות, שחלקן התבררו בדיעבד כמיותרות.

חשבתי על הספר ומשמעותו בשעה שחזרתי מהגשר שלי מעל- 531, אליו אני מגיע כל מוצאי שבת, עם מאות מפגינים בגלאים שונים. זהו מסעי הקטן בו רק כמה מאות מטרים המבדלים בין ביתי לגשר. מסע בו אני מבקש לקחת את גורל ילדי באופן אקטיבי ולנסות לשנות אותו. כשעברתי ברחוב לגשר, נושא את דגל המדינה בגאווה, פגשתי בחבר, אמרתי בו והצטרף, והוא ענה חבל על הזמן, לא נוכל לשנות את המציאות. באותו רגע נזכרתי בארבעת האימהות, שיש שכינו אותן ארבעת הסמרטוטיות, שהצליחו לשנות תודעה כאימהות שדאגו לבניהם, במקום שכשלו פוליטיקאים ומפקדים עטורי עבר ביטחוני וקרבי. הפעם המסע הוא לא רק להצלת הבנים והבת האישיים, המסע הזה הוא להצלת המדינה המאבדת את שפיותה.

ספרו של דורקם הוא ישראלי, מתאר יחסי הורים וילדים, את תחושת האשם הרובצת בניהם ואת הניסיון לשנות מציאות כואבת. הוא קשה ולא קל בשפתו ובתכניו, אך הוא מעניין ואקטואלי בדילמות שהוא מעלה ובתיאורי תהומות הנפש של גיבורי העלילה.