ביקורת ספרותית על איוב - סיפורו של איש פשוט מאת יוזף רות
ספר לא משהו

---

איוב כמשל לתהפוכות

יש לי חולשה לתמונות כריכת ספר המצליחה לעורר בי זיכרון נשכח. זה קרה לי באחרונה כשהבטתי לתמונת כריכת הספר איוב, של יוזף רות, אותו אייר דני קרמן.

בתמונת הכריכה, דמות קטנה, ראש יהודי דתי, המביט מבעד חלון ביתו במבט מרוכז ומהורהר לעולם בחוץ, איור שהזכיר לי תמונת חיים מלפני שנים רבות, הקשורה לאהובה רחוקה, לנערה תל אביבית, שדודה הצייר היה ידוע כאיש בוהמה שחזר בתשובה.

על קיר סלון ביתה, הייתה תלויה תמונת הדוד שרשם בפורטרט עצמי את הבחירה שעשה בחייו, בדמות יהודי חרדי, המביט מבעד לחלון, לעולם האפל שבחוץ. מול תמונת הדוד, הייתה תמונת האם, לימון צהוב עליו השתרעה נערה עירומה מתחת לשמיי התכלת, כביטוי לתחושת חופש המוענקת מגוף חשוף. תמונה שעמדה בניגוד מתריס לדמות החרדי המסוגף בביתו.

כל אחת מהדמויות, כמו הצבעים העומדים ברקע שלה, ייצגה עולמות מנוגדים המתריסים האחד כלפי השני, לבחירות הקיצוניות שבני אדם עשויים לעשות בחייהם ובאמונותיהם.

האיש מהחלון היהודי חרדי בסיפור איוב, הוא מנדל זינגר מלמד פעוטות בעיירה מאובקת ברוסיה הצארית, מי שחיי בסגפנות ובעוני משפיל. יש לו אישה ההולכת ומזקינה לצידו, בצורה מכוערת. הזוגיות שלהם דעכה מזמן והפכה למסכת שנאה וביזוי. יש להם ילד מוגבל שקוראים לו מנוחם, אך בניגוד לשמו הוא נחאס גדול. ביתם מרים נערה מתבגרת, יפיפייה הבועטת במוסכמות חברתיות ומתרועעת עם קוזקים רוסיים. שני בניו עמדו בפני גיוס. רק את האחד הצליחה אישתו להבריח לאמריקה, כמו בחירתה של סופי, היה עליה לבחור באחד מילדיה, מי לצבא, שהוא סוג של שמד ליהודים, ומי לחופש, לארץ האפשריות הבלתי מוגבלות.

יום אחד החליט מנדל - האיש מהחלון, לצאת מתחום עירייתו, להפליג לאמריקה, שם הוא יעבור התנסויות שיעמידו את ערכיו למבחן, כהתכתבות עם איוב המקראי, עד פה רעיון מעניין.

אלא מה, לא פעם יש הבדל בין רעיון לבין דרך מימושו. רות כותב ספר על יהודים שאין בו שמץ של יהדות, אף לא אמירה יהודית עממית אחת, המותירים רושם שרות כלל לא מכיר יהדות ויהודים, ולא את נשמת אפה של יהדות העירייה. ספרו נטול בעוצמות עצב יהודי המשולב בהומור יהודי, כפי שהצליח לבטא זאת שלום עליכם, בטוביה החולב. אין בו לב יהודי גדול ופועם וגם לא ביטוי לסבל היהודי המיוצג בנדודים והגירה בעולם, כפי שכתב ברנרד מלמוד בעוזר.

רות, בן דורו של סטפן צוויג, כותב כמו יהודי שאימץ תרבות גרמנית הגורמת לו להביט דרך חלון ויטרינה במייצג מוזיאון לאנתרופולוגיה על זן יהודי מאובן מעוכב התפתחות. עכשיו ניקח את המעוכב ונשים אותו במקום בו החילוניות נפגשת עם הדתיות. מה יקרה למנדל שלנו, שואל רות שאלה משעממת ומתנשאת. ולכן על הספר הזה אפשר לומר בוודאות, אבד עליו הכלח.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על איוב - סיפורו של איש פשוט