האנושות הוכחדה. אדם אחד, בחור ממוצע למדי בשם קלווין כהן, הוא היחיד ששרד. מה עושים עכשיו? איך חיים בעולם ריק, או כמעט-ריק?

כהן, חוקר מאובנים ויהודי מתפקד-למחצה, לא יודע מאיפה זה בא לו. הוא לא כל כך מבין למה הוא שרד, או מה עליו לעשות, אך הוא מחליט לחיות. הוא רוצה לחיות - על אף שאיבד הכל. למעשה, הוא נלחם לחיות, ודורש זאת גם מאלוהים. בנקודה הזו הוא צריך להתחיל לחשוב על שאלות שאנחנו לרוב מדחיקים. מהי משמעות החיים בעולם ללא בעלי חיים? איך יעביר את הזמן הרב שנותר לו? היכן יגור, כיצד ישרוד מצד אחד ולשם מה ישרוד מצד שני? האם עליו לקיים את רצון האל, או את צווי ההישרדות?

כל שאלות היסוד הפילוסופיות על אמונה, משמעות ומוסר הופכות רלוונטיות הרבה יותר בספרו של מלמוד, והופכות למעין פרק נוסף בסיפור בריאה אלטרנטיבי, שמרגיש קמאי ובדיוני בו זמנית. מלמוד טווה סיפור מרתק מפני שהוא לא צפוי בעליל - אין לדעת מה יצוץ בעולם שעבר שואה גרעינית. זה לא סיפור מדע בדיוני, אלא סיפור פסיכולוגי עמוק, על אדם שמנסה לברוא לעצמו עולם במקום אחד אחר שחרב, ומגלה שלא כל כך פשוט לקחת את הפיקוד על אמות המידה המוסריות בעולם החדש, או להיות מודע לנקודות העיוורון שלו-עצמו.

סיפור שמעורר מחשבות יותר מכפי שהוא נתון תשובות, ומזכיר עד כמה גבולות התבונה האנושית הדוקים. היכולת שלנו להבין את העולם ואת דרכיו, כל שכן לברוא מציאות על פי שאיפותינו - מוגבלת, בראש ובראשונה על ידי טבענו, וגם על ידי יחסינו עם האחרים סביבנו.

תמהתי קלות מדוע לא התחברתי לסיפורו הקצר של רות. היו בו מספר חידודים שנונים, כמה תיאורים יפים ומבנהו האלגורי העביר מסר - או, ליתר דיוק, אבחנה אתית מן הסוג הדרוש לנובלה קצרה מעין זו. אולם היכן הסתתר הרגש, היכן אותה עוצמה שקטה? אף כי נכרו מספר הזדמנויות בידיו של רות לפנות למשעולי עלילה שטווה, הסיפור אינו מתמיד דיי הצורך באף אחד מהם. כל אותן הזדמנויות בלתי ממומשות לפצוח בטיולים המסקרנים של עולמות הבדיון, כמו נזנחות על סף השביל - חרף העובדה שבלב נחרטת תמונתו הנצחית של הים הנכסף. לפחות בכל האמור בספר זה, רות, כגיבורו, הינו סוחר שלא יצא מעירו; סופר שלא חווה את מחוזות הרגש העז. לצערי סיימתי את הקריאה עם הטעם המר, אותו גם תיארה חמדת לפני, שבסיפור שהלך שבי אחר התבנית והצורה; מכר את נשמתו לשטני פס היצור, וטבע - עת ניסה להקשיב, לבסוף, למשאת נפשו.

אם חשקה נפשכם בנחת, אם רוחכם נזקקה לעידוד קל, שנון ומרונן, הרי שהגעתם למקום הנכון.
מהו ספר טוב? זאת עליי לקרוא עוד וללמוד עוד כדי להגיד, מה גם שגדולים וטובים ממני התחבטו בכך כבר מלפני אלפי שנים, אך מי כמוני יודעת שלעיתים, בתקופה קשה ולחוצה כזאת הסוררת עתה בחוץ, אנו זקוקים יותר מכל לעולם אחר לברוח אליו, התרחשות קלה שתשפוך אור נגוהות על עיסוקינו האפרפרים ותזכיר לנו את יופיים של החיים.
וכך לכבוד מבחן בפיסיקה יצא שקיבלתי את חלום ליל קיץ, אשר כמו פוק "נשלח ביעף לגרור אבק מעל הסף". וכהבטחתו הידועה, פוק אכן החזיר לי אפיים.
נטלתי אותו לחיקי אמש עקב קוצרו (אף כי ערימת הספרים ליד מיטתי תעלה על גדותייה בקרוב) וגיליתי משב רוח רענן, כמו מחולות שדוני היער התמים יצאו מתוך הספר אל תוך עולמי.
לא אכביר מילים, אך זמן רב, לדאבוני, לא צחקתי או צהלתי, ומחזה זה הביא אותי לכדי שתי פעולות ברוכות אלה, בתיבול, כמבוקש, של תהיות רבות על נושאים מגוונים.
ראשית, יש להלל את תרגומו של ט. כרמי, שהזכיר לי את מכמני העברית הטומנים בחובם פעמוני עדן ושנינויות בכל זווית. שפתנו המשומשת נגלית כאן במלוא הדרה, בהראותה כי בעברה הייתה שפת קודש, וכי אף שהוזלנו מחירה, לחה לא נס, רק התלכלך - וכל לכלוך ניתן להסרה. אך אל תטעו לחשוב כי תמצאו בספר רק מילות ברכה - מיטב הקללות בשפה העברית (לפחות אלו מביניהן שהתאימו גם לתקופה הויקטוריאנית) מצויות כאן, ומלבד הדמויות שידברו אל ליבותיכם ומאוויכם הפנימיים תמצאו את עצמכם בליבו של ויכוח סוער בין דינוזאורים אקדמיים שכמו לבשו פני ברנשים ועלמות לשעה קלה.
שנית, התכנים. אנו מדלגים בין ארבע זירות התרחשות, כל אחת נסבה סביב נושא אחר. אין בכוונתי לחשוף את טפחי הספר, אך רק ארמוז כי חרף קלילותו המפתיעה, המתבטאת בעיקר בתכני העלילות הפיקנטיות והמבדחות, הוא עוסק בתכנים כבדי משקל - בראש ובראשונה, ביחסים שבין האמנות לחיים עצמם, בטיבה של האמנות ובתפקידיה ובהשפעת הבדיון הנשגב על היומיומי, הלא הוא אותו חלום ליל קיץ. גם הרגש עובד שעות נוספות, והדרמה הרבה שנוצרת באינטראקציות יומיומיות בין בני אדם נגלית במלוא גיחוכה. טלנובלה היא מילה דלה מכדי לתאר את שהולך במחזה, מה גם שמהחלום הנידף הזה תפיקו יותר הנאה ומחשבות מכל סדרת ייבובים ספרדית אחרת.
בקיאותו של שייקספיר בתיאטרון עולה מעל נדבך בו, וסיכום המחזה מעיד יותר מכל על שהולך בו. ההנאה הינה בעין המתבונן, ושיפוטינו מושפע רבות ממצבנו אנו. ניתן גם להנות מיצירות פחותות ברמתן, ולעיתים המציאות תעלה, כידוע, על כל דימיון. אולם כיצד תרים אחר אותה סגולה אומנותית, אותה מופתיות נשגבת? נראה ששייקספיר מותיר שאלה זו מהדהדת במוחינו, בעוד הוא מצטחק לו מאחורי הקלעים. שייקספיר אכן ידע את מלאכתו, ועתה נחשף בפניי טיבה. הלכתי לקרוא.

(למתקדמים: מומלץ להקריא בקול חלק מהדיאלוגים, ככולם. המשלב הגבוה והמחורז למשעי מתגלגל מן הלשון אל כל אוזן ומפיץ את חדוותו בלב המקריא (וייתכן שגם בליבות השומעים האקראיים שהסכיתו אוזן). אינטונציות מוצרכות מגודל המעמד.)