ביקורת ספרותית על אבא ארך הרגליים (מרכוס, 1983) מאת ג'ין ובסטר

---

כבר כתבתי שהקורונה לא יצרה אצלי משבר של מחסור בחומרי קריאה ולא פינתה לי זמן קריאה, להפך, העומס בתקופה הנוכחית גבר מאוד.
אבל זה אצלי, לא אצל הילדים. בגזרה הזו דווקא נרשם משבר חמור.
אז הם קראו שוב את כל ספרי הילדים בבית, עברו למדף ספרי המבוגרים וקראו את הספרים של יואב בלום,שאלו ספרים מהשכנים ובסוף - הבכור שלי נכנע והתחיל שוב את אבא ארך הרגליים הישן והמעט מרופט שקיבלתי במתנה כשהייתי בגילו, פחות או יותר.
אני אומרת התחיל שוב, וזה בגלל שהמלצתי לו עליו בעבר והוא כבר התחיל אותו פעמיים, ונמאס לו די מהר, אבל הפעם, השעמום עשה את שלו והוא קרא עד הסוף.
וכך קרה שישבנו בלילה ודיסקסנו עליו, אבל בזהירות ובקודים כי גם הבן השני שלי ישב לידינו ולא רצינו להרוס לו, מה שכמובן יצר אצלו סקרנות רבה אז תיארנו לו בכללי מה קורה בספר.
אני יודע! הוא התלהב, בטח מתברר שזה שהיא כותבת לו מכתבים הוא אבא שלה!
אל תמהר להסיק מסקנות... צריך לקרוא כדי להבין, אמרתי, והוא התחיל לקפץ ולדלג במקום תוך שהוא קורא: אני רוצה לקרוא אותו! אני רוצה לקרוא אותו!
לא ב-22:00 בלילה, ציננתי את ההתלהבות ושלחתי אותו לישון.
בבוקר כשקמתי, הוא כבר היה עמוק בתוך הספר.

אז קודם כל, תודות לקורונה זכיתי להכניס עוד שני קוראים ממין זכר למעגל הקוראים (שמורכב בעיקר מקוראות, ככל הנראה) של הספר החמוד הזה.
יתרונות קטנים של המצב...

אבל למה את כל הזמן אומרת ספר חמוד? תהה הבן שלי
כי הוא חמוד, הסברתי. זה פשוט מה שהוא.
הוא בדיוק הגיע לקטע משעשע והקריא לי בקול:
"חניבעל וצבאותיו הקימו אמש את מחנם באגם טרסימנוס. הם טמנו מארב לרומאים, והקרב נערך הבוקר בשיעור הרביעי. הרומאים נסוגים."
נו, אמרתי, אתה רואה בעצמך שהוא חמוד.

היו כאן כמה דיונים באתר על הספר, האם הוא ספר שוביניסטי או שמא דווקא פמיניסטי, והאם אפשר בכלל לקבוע את זה בכלים שלנו היום ובלי להתייחס לתקופה בה הוא נכתב.
כילדה, השאלה לא הטרידה אותי בכלל. רק בתיכון כשדיברתי עליו עם חברה והיא עיקמה את האף ושאלה אם לא מטריד אותי שיש שם מערכת יחסים כל כך לא שיויונית בין איש מבוגר ובעל ניסיון לבת חסותו שהוא מממן, נותן לה הוראות, שולח לפה ולשם ומתייחס אליה כאל ילדה קטנה, כל זה כשהוא מסתיר מפניה את זהותו האמיתית כך שהיא אינה יודעת שהיא בעצם כותבת לאהוב לבה, התחלתי לתהות.
ועדיין, אני חושבת, שרב הפמיניסטי בספר על פני השוביניסטי.

כי בסופו של דבר, "אבא ארך רגליים" עובר תהליך בספר.
מגבר שבטוח שהוא יכול לקבוע ולנווט ולהחליט הכל עבור ג'ודי, בת חסותו, הוא לומד להכיר בעצמאות שלה, הוא לומד שלהעליב אותה ולהקטין אותה - לא עובד ולא יעבוד. היא זו שמשרטטת את הגבולות של מערכת היחסים ביניהם, החל מהרגע הראשון בו היא מסרבת לקרוא לו "מר סמית" וממציאה לו כינוי קצת פחות מכובד, דרך הרגע בו היא מסרבת לקחת כסף עבור כובע מהודר, מאיימת לסרב לקבל את המלגה שלו, הולכת לסאלי חברתה בלי רשותו ומסרבת לצאת לטיול בחו"ל.
נכון, הצד הגברי בספר הוא לא בסדר.
הוא מגיע למערכת היחסים הזו באופן מניפולטיבי, עם מידע חסוי שג'ודי מסרה לו לאורך הספר בלי ידיעתה. אבל אולי התהליך שהוא עובר בספר הוא תהליך של תיקון, העובדה היא שהוא מציע לה נישואים בלי לגלות לה מי הוא, אולי תכנן לא לספר לה לעולם, אבל בסופו של דבר - הוא בוחר בכנות ומספר, אולי כי גם הוא עובר תהליך ומבין שעליו לכבד את עצמאותה של ג'ודי ולהגיע לחיי הנישואים מתוך אמון וכנות.

וחוץ מזה?
חוץ מזה, כאמור, זה ספר חמוד. 
אהבתי אותו כילדה, קראתי אותו שוב ושוב, ניסיתי לחקות את הסגנון הקליל והמשעשע שלו במכתבים שכתבתי (כן, פעם כשהייתי ילדה כתבנו מכתבים), ואני אוהבת אותו גם היום, כי תגידו לי אתם איך אפשר שלא לאהוב ספר רומנטי קליל ומתוק שמכתב האהבה שמסיים אותו מסתיים בעצמו בשורה:
"נ.ב. זהו מכתב האהבה הראשון שכתבתי מימי, האין זה מוזר שיודעת אני כיצד יש לכתוב אותו?"

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על אבא ארך הרגליים (מרכוס, 1983)