ביקורת ספרותית על פונטמרה מאת איניאציו סילונה
ספר טוב

---

אולי כדאי להתחיל במוטיבציות, כי מעבר לזה שמצאתי אותו בחדר המלבב של ספרים בעשרה שקלים בחנות החדשה והכה מקסימה של גולדמונד בשוק בחיפה (וזה שאני ממשיכה לפרגן זה רק מפני שהחנות לא מפסיקה להשתבח. פרט לזה אני סתם לקוחה אנונימית), חשבתי לא מעט על למה בכלל לקרוא את זה.

זה טקסט פוליטי, אנטי פשיסטי. וזה סיפור. את הסיפור מספרים שלושה אנשים, גבר, אישה והילד שלהם, שהצליחו להמלט מכפר איטלקי אחרי שהפשיסטים פשטו על הכפר. זאת איטליה של מוסוליני, תחילת שנות השלושים, שלב שבו יש לא מעט קפיטליסטים בארה"ב ובאירופה שעדיין חושבים שמוסוליני יכול לעשות רק טוב לאיטליה כי הוא מעיף משם את כל הקומוניסטים, ומסופר על כפר פשוט של אנשים פשוטים שהפוליטיקה היתה מהם והלאה, אנשים שלא יודעים וגם לא רוצים לדעת מי שולט ואיך הוא עושה את זה ולמה, כאלה שהם ואבות אבותיהם היו חלק מאדמת ההרים שהם יושבים עליה ולו רק היו מניחים להם, הם לא היו מטרידים את עצמם בשאלות שלא נוגעות לאדמה וליבול ולמזג האוויר. אבל לא הניחו להם.

הסיפור דימיוני, למרות שאחרי כל מה שקרה במאה העשרים קל להאמין שהוא קרה באמת. קל גם מפני שהוא כתוב ככה, מסופר בבליל לא מובחן של קולות, של כל השלושה, כאילו הם עומדים מולך ומספרים לך, שפה פשוטה של אנשים פשוטים, גם עייפים, אז מידי פעם מישהו לוקח הפסקה ומבקש ממישהו אחר שימשיך במקומו, כי זה קשה וכי כבר אין לו כוח, מעבירים מקל, מתאוששים וחוזרים לספר, וכל זה מאפשר לסיפור הזה, שבסך הכל הוא סיפור עם אג'נדה ועם נרטיב מאד ברור, להישמע לגמרי אמיתי. אני חושבת שצריך הרבה כשרון כדי להצליח בזה. גם מינון מדויק של בדיות ואמונות טפלות וזוטות שיפוזרו בין השאלות הכבדות והנושאים הרציניים. בדרך כלל בספרים כאלה, זה שהסיפור מגוייס לא מאפשר לי להאמין לו ופה הוא מצליח לקיים הכל במקביל.

יכול להיות שכשזה התפרסם עיקר העניין היה החיים תחת המשטר הפשיסטי, אבל יש פה לפחות עוד נושא אחד שמשאיר את הספר הזה מאד רלוונטי, בטח אצל אנשים שיש להם ביקורת על המשטר והחברה שבה הם חיים ושיש להם כוונה לנסות ולשנות דברים. הוא עוסק במידה רבה מאד בהתנגדות לשלטון, ובכדאיות שלה. והאמביוולנטיות ביחס לשאלה הזאת היא אחד המנועים פה, כמו גם תפקידן של הנשים בחברה המצויה במאבק או היכולת של קבוצות בעלות אינטרסים שונים לאחד מאבקים באופן שישרת אותם. וככה, לאט לאט את מוצאת שהסיפור הזה שבהתחלה נראה כמו כרוניקה של איזה אירוע בכפר איטלקי שכוח אל, הוא טקסט שבוחן את כוחה של התנגדות וככזה, באופן מאד לא מפתיע, הוא לא משאיר אותך מאד אופטימית. 

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על פונטמרה