ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 26 בינואר, 2020
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
#
הסיפור נפתח בונציה, יום לפני הכרזת המלחמה של האיטלקים על הצרפתים, כאשר העכברים - החוג החברתי של העשירים הנהנתנים "הזבל הבינלאומי הלבן", כפי שהם מכונים, המשוטטים באירופה במרדף אחרי תענוגות - נוטשים את הספינה הטובעת ומנסים להגיע לחוף מבטחים.
שתי גיבורות הסיפור הזה הן אמריקאיות מלידה, החיות באירופה. האחת אלמנתו הקשישה של בנקאי בינלאומי מלונדון, עשירה כקורח. היא כבר ראתה הכל ולמרות העושר הרב והחוג החברתי המושחת עמו היא נמנית, הצליחה לשמור יושרה והגינות ועל אהבת האדם. השניה היא אשה בגיל העמידה שנישאה בנעוריה לנסיך איטלקי או שניים וחיה חיי פאר ופזרנות כשהיא רודפת מאהבים ותענוגות ונאחזת בסמלי העושר החיצוניים שהם מה שנותר לה. ברגע הזה היא צריכה להחליט מהר – האם לברוח ולהציל את עצמה או להישאר ולנסות להציל את תכשיטיה.
ללואיס ברומפילד אין ערך בויקיפדיה בעברית. גם הערך באנגלית דל למדי – יחסית לאישיות ספרותית שנחשבה פעם לאושייה (זכייה בפוליצר, חיים בצרפת והסתופפות בקהילה ספרותית-אמריקאית שם, סיפורים שהפכו לסרטים ועוד). יש לי סידרת כרכי "כל כתבי" עתיקה מ-1955 שם, בכרך המוקדש לברומפילד, מצאתי את מה שלא מצאתי בוויקיפדיה. מסתבר שהוא התחיל את לימודיו בחקלאות בקורנל. אחרי כשנה של לימודים החליט לזנוח את החקלאות ועבר לבי"ס לעיתונאות בקולומביה. גם לכם הוא מזכיר את ההיסטוריה של "סטונר"? אם כי הוא רחוק מרחק רב , כנראה, מסטונר הנושא-בעול שנולד לסבול.
הסיפור תמים ביותר, כתוב בשחור-לבן. ברומפילד פורש את משנתו החברתית הליברלית (שימו לב, הוא בכל זאת היה אמריקאי מאוהיו. לא פשוט עבורו להיות "סוציאליסט"...) הנהנתנים העשירים יוצאים אצלו שחורים משחור וראויים לגינויים. זו שלא איבדה את אנושיותה למרות עושרה מצויירת בגווני תכלת-זהב. הסיפור מעניין לפעמים אך גיוסו לאג'נדה של הסופר (שאני בהחלט מסכימה לה, אגב) הופך אותו לשטחי ולא אמין.
קריאה בנובלה הזו היום מבהיר את השינויים שחלו בזמן שחלף מאז נכתבה ב-1944 בסופרים ובקוראים. בעוד שבשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת סיפור כזה יכול היה להתקבל על הדעת ולהיחשב כמשובח, היום התמימות וההחד-מימדיות של הסיפור אינן מתעכלות היטב.
נראה שהתמימות והפשטנות הן אלה שמתו שם, במונטה קרלו.
31 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
yaelhar
(לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
מסכימה למשפט האחרון שלך...
התבהמות אינה רק נחלתו של מנצח. |
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
זה לא קשור לכבוד, יעל.
אני שונא מלחמות לא פחות ממך.
היחס לתבוסה/נצחון במלחמה קשור לנסיבות בהן המלחמה מתנהלת ותלוי במרכיבים רבים. בכל אופן כמו שראינו לאורך ההיסטוריה גם עמים מובסים יודעים היטב לפתח התבהמות וזו לא פריבילגיה של המנצחים בלבד. |
|
|
yaelhar
(לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
Pulp_Fiction הפילוסופיה שלי היא
שאם אין כבוד במלחמה, אין התבזות בתבוסה. ברור שזו לא האפשרות היחידה להסתכל על מלחמות וברור לי שיש אנשים שמרגישים שניצחון במלחמה מביא להם כבוד. |
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
זו התבזות יעל.
כי הם חברו לנאצים ותקפו את צרפת בכוונה כשהייתה מוחלשת מאוד, כשצבאה מוקף על סף תבוסה משפילה(ע"ע 'משטר וישי') לגרמניה.
ועדיין לא יכלו לה. |
|
|
yaelhar
(לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
תודה רבה, Pulp_Fiction
אולי שגיתי בבחירת המינוח. אולי לא מדובר בתמימות אלא בפשטנות דידקטית. סוג הסיפורים שברור לך מי הטוב ומי הרע לא בגלל השתלשלות העניינים אלא בגלל תיאורים מופרזים. לגבי "התבזות" האיטלקים - אני לא חושבת שתבוסה במלחמה היא התבזות. לפעמים ניצחון במלחמה הוא התבהמות. |
|
|
yaelhar
(לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
תודה רבה, פרפר צהוב.
לא בטוחה שהתמימות חסרה לי. אם מישהו היה כותב היום את "פרנסואה העזובי" לא חושבת שהיה סיכוי גדול שהוא יצא לאור. הקריאה בספרים שנכתבו בעבר מחייבת את הקורא לתת לספר הנָחות. לפעמים אני מסתדרת עם הגישה הארכאית המתוארת בסיפור, לפעמים פחות. |
|
|
yaelhar
(לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
תודה רבה, מחשבות.
צודק. |
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
ביקורת יפה.
לא נראה לי שגם אז הייתה תמימות. זה פשוט ספר כזה.
האיטלקים התבזו במחלמה הזאת מול הצרפתים הפצועים אנושות שהדפו אותם לחלוטין והפכו את הצבא האיטלקי סופית לבדיחה. רק תודות לגרמנים הם הצליחו להחזיק ברצועה דקיקה של אדמה צרפתית שנקראה "איזור כיבוש איטלקי". |
|
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
יעל, התמימות הזאת חסרה לנו מאוד היום.
גם "פרנסואה העזובי" כתוב בתמימות והוא נעים מאוד לקריאה.
הכל תלוי בדרך שהסופר מביע את עצמו. |
|
|
מורי
(לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
ספרים לא תמיד עוברים טוב את מימד הזמן.
|
31 הקוראים שאהבו את הביקורת
