“#
הסיפור נפתח בונציה, יום לפני הכרזת המלחמה של האיטלקים על הצרפתים, כאשר העכברים - החוג החברתי של העשירים הנהנתנים "הזבל הבינלאומי הלבן", כפי שהם מכונים, המשוטטים באירופה במרדף אחרי תענוגות - נוטשים את הספינה הטובעת ומנסים להגיע לחוף מבטחים.

שתי גיבורות הסיפור הזה הן אמריקאיות מלידה, החיות באירופה. האחת אלמנתו הקשישה של בנקאי בינלאומי מלונדון, עשירה כקורח. היא כבר ראתה הכל ולמרות העושר הרב והחוג החברתי המושחת עמו היא נמנית, הצליחה לשמור יושרה והגינות ועל אהבת האדם. השניה היא אשה בגיל העמידה שנישאה בנעוריה לנסיך איטלקי או שניים וחיה חיי פאר ופזרנות כשהיא רודפת מאהבים ותענוגות ונאחזת בסמלי העושר החיצוניים שהם מה שנותר לה. ברגע הזה היא צריכה להחליט מהר – האם לברוח ולהציל את עצמה או להישאר ולנסות להציל את תכשיטיה.

ללואיס ברומפילד אין ערך בויקיפדיה בעברית. גם הערך באנגלית דל למדי – יחסית לאישיות ספרותית שנחשבה פעם לאושייה (זכייה בפוליצר, חיים בצרפת והסתופפות בקהילה ספרותית-אמריקאית שם, סיפורים שהפכו לסרטים ועוד). יש לי סידרת כרכי "כל כתבי" עתיקה מ-1955 שם, בכרך המוקדש לברומפילד, מצאתי את מה שלא מצאתי בוויקיפדיה. מסתבר שהוא התחיל את לימודיו בחקלאות בקורנל. אחרי כשנה של לימודים החליט לזנוח את החקלאות ועבר לבי"ס לעיתונאות בקולומביה. גם לכם הוא מזכיר את ההיסטוריה של "סטונר"? אם כי הוא רחוק מרחק רב , כנראה, מסטונר הנושא-בעול שנולד לסבול.

הסיפור תמים ביותר, כתוב בשחור-לבן. ברומפילד פורש את משנתו החברתית הליברלית (שימו לב, הוא בכל זאת היה אמריקאי מאוהיו. לא פשוט עבורו להיות "סוציאליסט"...) הנהנתנים העשירים יוצאים אצלו שחורים משחור וראויים לגינויים. זו שלא איבדה את אנושיותה למרות עושרה מצויירת בגווני תכלת-זהב. הסיפור מעניין לפעמים אך גיוסו לאג'נדה של הסופר (שאני בהחלט מסכימה לה, אגב) הופך אותו לשטחי ולא אמין.
קריאה בנובלה הזו היום מבהיר את השינויים שחלו בזמן שחלף מאז נכתבה ב-1944 בסופרים ובקוראים. בעוד שבשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת סיפור כזה יכול היה להתקבל על הדעת ולהיחשב כמשובח, היום התמימות וההחד-מימדיות של הסיפור אינן מתעכלות היטב.
נראה שהתמימות והפשטנות הן אלה שמתו שם, במונטה קרלו.”