בשבילי זה תמיד תענוג לקרוא ספר של נגה אלבלך. בשפה נקייה וכתיבה ישירה היא יודעת לטוות סיפור שהקורא מיד נתפס אליו. היא לא תוליך את הקורא סחור סחור דרך משפטים ארוכים ונפתלים, ולא תעמיס ותכביר במילים. נגה אלבלך היא הרכבת המהירה. היא עושה את המסלול המהיר והישיר אל ליבו של הקורא. בכשרון גדול היא מאנישה את דמויותיה עד שאני כמעט יכולה להרגיש את הבל נשימתן עולה מבין דפי הספר, ותמיד אני מרגישה שהספר נגמר לי מהר מידי.
בספר הזה המורכב משתי נובלות, כשכל אחת מהן נושאת את שם הגיבורה. בנובלה הראשונה נכיר את אסתר, אישה החיה בגפה, באיזושהי עיר באירופה אם לבן בוגר שכבר גר מחוץ לבית. הסיפור מורכב ממכתבים שכותבת אסתר לבנה. במכתבים היא מספרת לו על עצמה, ומעלה כל מיני אירועים שחוותה במהלך השנים. את המכתבים היא לא שולחת ונדמה כי היא כותבת אותם לעצמה יותר מאשר אל בנה. זה כמו לדפדף באלבום תמונות ישן ולהיזכר בכל מיני פיסות חיים דרך התמונות. נראה כי בכתיבה הזו מבקשת אסתר להזכיר לעצמה שלפני הכל היא אדם, אישה, ורק אחרי אלו היא אמא- ותישא לעולם את התואר הזה. יש במכתבים הרבה מיניות, לא דברים שבנוהל הרגיל אם כותבת לבנה. זה יותר כאילו אסתר מבקשת להגיד לבנה שנכון, אני אמך, אבל אני גם אישה. כזו עם עם יצרים. הסקס נכח בחיי והוא פה בשבילי, כן. גם להנאתי ולא רק כדי ליצור אותך.
יש בנובלה הזו הרבה מעבר למילים, יש משהו מאוד מאוד נשי בליבת הנובלה הזו (לא, לא כתיבה נשית. משהו עמוק יותר. ככה הרגשתי כשקראתי את הבת האפלה של פרנטה. ידעתי שיש בסיפור הזה דברים שרק אנו הנשים נבין אותם as is).
בנובלה השניה נכיר את עדינה אשר לא מקיימת את ההבטחה שבאה עם שמה. אין בה לא עדינות ולא רוך. יש בה ישירות שגובלת לעיתים בבוטות. עדינה היא חשבת בחברה גדולה, נשואה שנים רבות לישראל אהוב נעוריה, ואם לבת בוגרת. עדינה וישראל מסתפקים בחברתו זו של זה, ולא זקוקים לחברת אנשים סביבם. חייהם מצומצמים מבחינה חברתית. טוב להם בדלת אמותיהם ודי להם במרחב המצומצם שלהם.
עדינה, בניגוד לאסתר לא צריכה את תיווך המכתבים כדי להוציא את מילותיה לעולם. הן משוגרות כמו כדור שמיורט מלוע של אקדח. הריקושטים שהיא מפזרת סביבה פוצעים את הסובבים אותה. נראה כי הסגפנות החברתית בחייה של עדינה גרמה לה לשכוח איך מתנהלים חברתית.
לכאורה שתי נשים השונות זו מזו, אך אני ראיתי הרבה קוים משותפים. שתיהן נשים בשלות באמצע החיים שעברו כברת דרך, אמהות לילדים בוגרים המסתכלות דרך הזמן העובר על הדרך שעשו. הן בוחנות את עצמן ונשיותן. איך הן נתפסות בעיני אחרים כמו גם בעיני עצמן. שתיהן מודעות לגילן ובוחנות עצמן ממרחק השנים. הבדידות נוכחת בחיי שתיהן ושתיהן בעלות מודעות עצמית גבוהה. מכירות את עצמן, מודעות לחולשותיהן אך נדמה כי למדו לחיות עם עצמן בשלום.
מומלץ ביותר!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
