אחד הסרטים הגדולים שראיתי בחיי וממנו אני מקבלת השראה יומיומית לאופי האדם, לנורמות שבהן אנו מקובעים, למצבים שנראים כאילו נלקחו מקומדיית סלפסטיק אך הם למצער מציאותיים להחריד, הוא "בדרך למטה" משנת 1993 בכיכובו הגאוני של מייקל דאגלס.
סיפור דיי פשוט למעשה: ביל פוסטר, כנראה מתכנן מערכות נשק לשעבר (מקצועו מרומז בסרט) מתכנן להגיע לבית גרושתו על מנת לחגוג את יום הולדתה של בתם המשותפת.
בדרך לשם הוא נתקל באנשים וסיטואציות שמעלים את חמתו וגורמים לו לפעול בצורה שאינה מקובלת בחברה האמריקאית ואם חושבים על כך בעצם, באף חברה זה לא היה עובר בשלום.
הוא כועס, מתחצף, מתמרד ומאיים וקהל הצופים ביציע או בסלון מתענג על כל דקה משנינות אמרותיו, ממעשיו ומהדרך בה בוחר אותו אנטי-גיבור להתמודד עם כל מי שנקרה בדרכו ומפריע לו להתקדם לעבר מטרתו היחידה: להגיע הביתה, לחבק את בתו ולאחל לה יום הולדת שמח.
העלילה המצוינת שבראה נגה אלבלך בספרה החדש "אסתר ועדינה" מאוד הזכירה לי סצנות מסוימות מהסרט: מצחיקות, גרוטסקיות וכל כך, כל כך נוגעות ללב.
מה שהופך סרט לנפלא, ספר למעולה הוא הריאליזם החד השולט בשניהם.
ובספרה של נגה הכל אמיתי וחסר זיוף; שילוב נפלא של כל סממני הרגש מבלי ללחוץ ואפילו בטעות, על כר הדמעות.
האמוציות עולות מבפנים באופן מדוד ואתה מזדהה עם הנשים המקסימות הללו, רוצה לחבק אותן, להיות חבר שלהן ולומר להן: יודעת מה? גם אני כזאת! בול כזאת, איפה היית כל חיי?!?
שני סיפורים מוגשים בזאת לקורא ונראה כי אין ביניהם כל קשר: אסתר הינה הדמות הראשונה ואנו למדים על חייה עפ"י מכתבים שהיא כותבת לבנה.
היא מאבחנת את חייה ממרומי גילה, מנתחת בדייקנות את מצבי רוחה ומסכמת אותם כדו"ח. היא נראית שבירה, מוחמצת כאילו עברו ימי עלומיה במהירות שיא ודבר לא נותר לה אך ככל שמתקדמים בקריאה נוכחים לדעת עד כמה מחושלת היא, נבונה ודעתנית בדרכה שלה. היא עושה דברים שנשים אחרות לא היו מעיזות לעשות, ממשיכה הלאה ומגלה את ההוד שבעצמה, את העוצמה שבה.
היא אסתר המלכה ואינה זקוקה למלך כדי שיתמוך בה כלכלית או נפשית.
הדמות השנייה נראית לכאורה שונה מאסתר. עדינה שמה, והיא רחוקה מרחק שנות אור מאותו כינוי שניתן לה בעת הולדתה. מרטירית של אמת וצדק, לוחמת בבנאליות היומיומית על אף שמקצועה כרואת חשבון מגביל אותה מאוד.
היא למעשה הזכירה לי את דמותו של דאגלס בסרט: אנליטית, ריאלית אולי אפילו לוקה בתסמונת אספרגר. מוציאה לפועל רעיונות ותסריטים מבלי לחשוב על התוצאות שאולי תהיינה מכריעות ולי רק נותר לקרוא ולהישאר עם פה פעור מההלם, מהאומץ ומהתעוזה של האישה החד פעמית הזאת.
נראה כי הנשים הללו אקראיות אך מסתמן שיש ביניהן המון במשותף. הן אמיצות ולא הולכות בתלם. כמו מיודענו מהסרט, ביל פוסטר, הן תלכנה בדרך חתחתים עד לאותו הרגע שבו יחליטו מהו יעדן הסופי.
במסען הן נפגשות עם טיפוסים שונים, חלקם מעוררים בהן עדנה, חלקם מקוממים אך ללא יוצא מן הכלל, הן תמיד לוקחות דבר מה מההתנהגויות השונות. מפנימות אותו, מחכימות ומעבירות לנו מסר נפלא אודות חברות, הורות ואהבה.
אחת היצירות הנפלאות שקראתי השנה!
מבחינתי נגה אלבלך הינה אחת הנובליסטיות העולות בספרות הישראלית ואהובה עלי כמו יהודית קציר ויעל הדיה.
