#
כותרת המשנה של הספר הזה "מה כדאי שנדע על אנשים שאיננו מכירים" מוטעית ומטעה. כל הספר הזה עוסק במה שכדאי שנדע על עצמנו, מה שכדאי שנדע על החברה בה אנו חיים ומה שאנחנו לא רוצים לדעת.
גלדוול המצליח גם בספר הזה – אם כי באופן מורכב יותר מכרגיל – להבהיר רעיונות מופשטים ולהעלות דילמות במקום בו אנו חושבים שקיימת רק אפשרות אחת – כותב כמו שהוא רגיל. הוא משתמש במחקרים רבים מתחום מדעי ההתנהגות בעיקר, מביא דוגמאות ומנתח אותן, ומבסס היטב את הנחותיו. עם זאת לפעמים נראה לי שהוא נשען על יכולת הניתוח והשיכנוע הגבוהות שלו ומנסה "להנדס" את הנושא, שיתאים לתזה שלו.
הוא טוען שההטייתנו המולדת היא להניח שמה שאומרים לנו אנשים הוא אמת. לדעתו אנחנו שוגים כשאנו חושבים שאם נפגוש אדם נצליח לעמוד על טיבו ולהבין אותו טוב יותר. ההטיות חושפות אותנו לעובדה שאין לנו - כמו לשופטים, חוקרי משטרה וCIA, פסיכולוגים, דיפלומטים - מושג מה עובר במוחם של אנשים אחרים, וההנחה שיש לנו ידע בעניין היא טעות חמורה.
תחום נוסף בו עוסק הספר הוא ההתנהגות הצפוייה במצבים מסויימים. אם ההתנהגות שונה ממה שמצופה בגלל אישיות או הבדלי תרבות בין המתנהג והצופה בו, גדול הסיכוי לטעות בהבנת ההתנהגות. הדוגמה העיקרית שהוא מביא היא של אמנדה נוקס שהואשמה האשמת שוא בשותפות לרצח שותפתה לדירה באיטליה, בגלל התנהגות "לא מתאימה" וחוקר שחיפש "אקשן".
הדוגמאות שגלדוול מביא הן דוגמאות מוכרות. למשל צ'מברליין, שנסע לפגוש את היטלר והתקבל כשחזר בארצו - שזיכרון מלחמת העולם הראשונה עדיין חי בה - כגיבור שהציל את השלום. הוא שוחח עם היטלר שיחות טובות! היטלר חתם לו על התחייבות! כעבור חמישה חודשים מ"הפגישה הטובה", היטלר פלש לצ'כוסלובקיה ו-11 חודשים אחרי זה הוא פלש לפולין והמלחמה פרצה. לדעת גלדוול אם צ'מברליין היה טורח לקרוא את "מיין קאמפף", בו פרש היטלר את תוכניותיו, היה יכול לחסוך לו את הנסיעה ואת הביזיון שהיה מנת חלקו.
מה הוא אומר?
- שאנשים מתרבויות שונות מבטאים באופן שונה את רגשותיהם (גם אם הרגשות זהים)
- שאחוז גילוי השקרים של אנשי מקצוע כמו שופטים וחוקרים הוא 54% - קרוב מאד לניחוש.
- שלפעמים רעיון טוב שפותר בעייה הוא רעיון רע כשמשתמשים בו בנסיבות אחרות או בלי להבין אותו עד הסוף.
- שקשה מאד לשכנע מישהו להיפרד ממה שלדעתו היא אמת חצובה בסלע.
אבל את כל אלה אנחנו כבר יודעים...

















