סיפור ילדותו ונעוריו של מוחמד, בן לאם ערביה מוסלמית ולאב יהודי, בתוניסיה שתחת המשטר הצרפתי.
כאתאיסט מוחלט מוחמד אינו נמשך לא לקוראן ולא לבית הכנסת. הוא דובר צרפתית מושלמת, ערבית בסיסית, ושובר את השיניים עם העברית, עד כדי יאוש.
עם נפש פואטית, רומנטית ושוחרת שלום, מוחמד נמשך לתרבות הצרפתית ובעיקר לספרות ולפילוסופיה, אותן הוא חי ומוצא להן ביטוי בחיי היום-יום שלו, על כך הוא מקבל ביקורת חריפה ממכריו היהודים והמוסלמים כאחד.
"בקש מיד סליחה מהג'נונווֹת!
מובן שסירבתי נחרצות, שכן הייתי בטוח שרוחו של דקרט - ינוח על משכבו - תגנה, ללא שמץ של ספק, אמונות תפלות שכאלו."
כשתוניסיה עומדת לקבל אוטונומיה ולאבד את צביונה הצרפתי, נשלח מוחמד לתנועת נוער יהודית הקוראת לעלייה לארץ הקודם, אך אינו מתחבר לאידאלים, ואפילו נרתע מארץ טרשים זו, בה מובטחים שממה, חיים קשים ועבודה קשה, שהרי מוחמד, גרום וחלוש, רוחני ומשכיל, זקוק רק למקום שקט וזמן פנוי להמשיך ולהשכיל, לכתוב ולשורר, וגם לאהוב.
הסיפור הוא ביוגרפיה של הסופר, למרות שהוא עצמו יהודי שלם.
הספר כתוב בשפה בלתי מתיימרת ובקסם רב המעניק קלילות וחן לקריאה הזורמת.
אולי זו אינה ספרות גבוהה, אך לסיפור ערך היסטורי מוסף במיוחד לנו היהודים החיים בארץ ישראל לצד ערבים מוסלמים, מפני שמוחמד כמו ארצנו הקטנטונת מכיל בתוכו זהויות שונות, יריבות, ומתחבט עם עצמו עליהן, ללא כל שנאה, אך גם כדי ללמוד על שורשיהם של יהודי צפון אפריקה, ועל קשיי ההשתרשות שלהם בארץ.
מזכיר את "סופה בין הדקלים" של סמי מיכאל, ומתאים מאוד לבני נוער.
ציטוטים
"אבי היה שונה מקומץ הידידים היהודים שהיו ל מכמה בחינות ובאופן בולט: הוא בז למדע, לעסקים, לדת ואף למלאכה."
- "הוא יקרא אך ורק מוחמד! קראה אמי הצעירה"
- "אבל למה, לילה יקרה, להטיח בנו עלבון שכזה? כיצד לומר לרב העומד למול אותו שהוחלט לקרוא לו כך?"
בר מצוה
בדרכנו להיכל הקודם שהבחינו ז'ראר ואמדאו חברי לספסל הלימודים, בתהלוכה שלנו. עוד רגע והיו מתפוצצים מצחוק. נבוך, שאלתי את עצמי אם אעז להסתכל שוב לנוצרים טובים אלה בעיניים... חסן איין עליהן באגרופיו הטובים ויידה בהם אבן... ברגע שעברנו את מפתן בית הכנסת אחזה בי יראת קשטדהף לא רק מחמת ידיעותי הדלות, אלא גם בשל זכר המחלוקות הדתיות היוקדות שלי עם רבי פנחס המנוח, ינוח על משכבו בגן עדן או בכל מקום אחר, רק המחשבה על מקלו המאיים השכיחה ממני את העברית שלי. לתדהמת כולם גמגמתי את התפילה שנהוג לדקלם בערב שבת, לפני אכילת הלחם והמלח. דודי יצחק התעלף. למרבה המזל לחש לי חסן את המילים הנכונות והמושיעות. בדרך חזרה יכולתי סוך סוף לנשום אויר חילוני במלוא ריאותי. באותו יום אף נתנו לי מעות כדי להזמין את חברי לקולנוע. בעודי מכרסם גרעיני חמניה מלוחים הכרזתי, כדוגמת הנרי הרביעי: "זורו שווה בהחלט בר-מצווה".
שפות
"ידיעותי בשפה הערבית השפיקו כדי לדבר על לחם, מים, אש, שמש, ים, כדי לומר מה אני רוצה, מה אני לא רוצה, וכדי לקלל כמה קללות בעלות אופי אנטומי. אבל ברגע שנכנסת לעניינים שבמופשט, במדע או בשירה, התנדפה הערבית שלי כמו טיפת מים בישימון ביום של סופת חול".
"שוחחנו על מה ששבה את ליבנו: הספרות הצרפתית על סגנונותיה השונים, דמויותיה, רעיונותיה".
ירושלים
"על עיר הקודש לא היה לי אלא מושג מעורפל. דמיינתי שבעיר רחוקה זו עומד רב בכל קרן רחוב, חיזיון לא מושך במיוחד את רוחי החילונית."
תרבות
"לא פעם יצאתי, מעונה מסקרנות, לקרוא על המדרכה לאורו של הקפה הערבי. ערבים שתקנים מכונסים בבורנסיהם תפסו את ספסלי העץ הכחולים המוארכים, שיחקו דומינו ושגו בחלומות מול כוסות קטנות של תה שחור.
-מה יצא ממך בסוף, אתה שקורא ספרים עבי כרס באמצע הלילה? ועוד בצרפתית!"
-אני לא יודע, אלא ספרים טובים.
-ובערבית אתה לא קורא בכלל?
-אני לא יודע לקרוא ערבית.
-אף פעם לא למדת לקרוא את הקוראן?
-לא ממש, אני חצי יהודי, לאבא שלי קוראים משה כהן, אבל אמי ערבייה".
הוא שב וצחק. "-אתה לא עושה ממני צחוק, במקרה?
"לילה אחד שלף מוקטר קנון והניח אותו על ברכיו. חולמני וקשוב, החל מוקטר לרפרף על כלי הנגינה. מן הפינה שישב פשטו צלילי אהבה תובענית, אושר, עצב, ייסורים, תפילה, תחנונים, נטישה ושלווה. המוסיקה שטפה אותי, חלחלה אל תוך קרבי, התנפחה בחזי כמו סערה פנימית והרעידה את עורפי ואת גבי. בעיניים עצומות התמסרתי לצלילים עמומים אלה, והספר נשמט מידי".
"לעתים קרובות עולה חיוך עצוב על פני, כאשר ידידי האירופאים מסרבים להודות ביופיה ומוצאים אותה מונוטונית ובכיינית."
"המוזיקה וניחוח התבלינים המזרחיים היוו כמעט את כל מורשתי הערבית. אבל מורשת זו, נגזר עלי לשאתה כל חיי במעמקי בשרי וחושי."
"אכן, הפילוסופים , המשוררים והסופרים הצרפתיים היקרים שלי גירו את שכלי, אינו אותו לזריזות והפיחו בו תעוזה, אך מוזיקת הקנון העניקה לי שקט חיוני הרבה יותר מן המילים. היא היתה קיימת, כך חשתי, עוד לפני הבריאה."
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
