ביקורת ספרותית על אייריס ואווה מאת איימי בלום
ספר לא משהו

---

#
"אשתו של אבי מתה, אמי אמרה שכדאי שניסע אליו הביתה, ונראה איך, אם בכלל, זה יכול לעזור לנו". זה המשפט הפותח את הספר. משפט מעורר עניין, ללא ספק. מפה והלאה יש בליל סיפורי, המסופר בשצף קצף. בלום מספרת את הסיפור(?) במהירות של 200 קמ"ש בשטח בנוי, באחד הסיבובים היא איבדה אותי.

הסיפור עוסק במה שקורה לשתי אחיות-למחצה בערך משנות הארבעים של המאה העשרים. המספרת היא אווה – האחות הצעירה "החכמה" (להבדיל מהאחות היפה) והסיפור, כאמור, תזזיתי ומבולגן, לא בדיוק כרונולוגי, לא בדיוק קוהרנטי ורחוק מלהיות אמין. ההתייחסות לתקופה (שנות השלושים-ארבעים של המאה העשרים) היא רשלנית ולא אמינה.
המון דמויות צצות ונעלמות בלי סיבה הגיונית. המון נושאים עולים ויורדים ללא קשר: הומוסקסואליות (אבי אחת הדמויות אומר לה "את הלסבית הכי משעממת בארצות הברית..." נראה שהסופרת האמינה שבאותן שנים אפשרי שאב יאמר משפט כזה לבתו), עקרות, אימוץ, גידול ילדים, התחזות, אזרחים אמריקאים ממוצא גרמני שנכלאו בזמן מלחמת העולם השנייה במחנות... זה מדגם חלקי מהנושאים שנוגע בהם הספר הזה ברפרוף שטחי. חלק מהסיפור כתוב במכתבים שחלקם נשלחים וחלקם לא, רובם אינו מקדם את העלילה, והם מוסיפים עוד על אווירת הטירלול השולטת בו.

נטשתי אותו בעמוד 152 מתוך 285 עמודים שיש בספר. בלום – הבנתי מהתקציר – היא תרפיסטית המחלקת את זמנה בין תרפיה לבין כתיבה. בשביל מטופליה אני מקווה שהיא תרפיסטית טובה משהיא סופרת.



0

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על אייריס ואווה