ביקורת ספרותית על התחשבנות מאת ג'ון גרישם
ספר טוב

---

#
הספר הזה אינו מותחן למרות שיש בו רצח, סודות ושקרים.
הוא גם אינו דרמה משפטית מרתקת שהיא סמלו המסחרי של גרישם, למרות שיש פה יותר ממשפט אחד, שופטים, מושבעים, גזר דין.
הספר גם אינו רומן היסטורי, למרות שהוא מתאר בצורה חיה את ההיסטוריה הלא-רחוקה של ארצות הברית, מלחמת העולם השניה, החזית באסיה מול היפנים, המלחמה והמחירים הבלתי נתפסים ששילמו אנשים מהשורה – חיילים ומשפחות.

אם הייתי צריכה לאפיין את הספר רחב היריעה, הייתי אומרת שהוא עוסק בדרום האמריקאי, במנטליות של האנשים החיים בו, בהפרדה הגזעית הנטועה עמוק בתודעה של התושבים – לבנים ושחורים כאחד. הוא מתאר את הגדולה שיש באדם - ואת השפל אליו הוא מגיע בגלל עקשנות וצורך בנקמה.

גרישם יודע לספר סיפור ומסוגל להעביר הלכי-רוח ומניעים באופן ברור ומדוייק, וזו תכונה שלא כל הסופרים – אפילו לא רובם – ניחנים בה.
הוא אמריקאי מכף רגל עד שורשי שערותיו, אבל אינו נמנע – באומץ רב, לדעתי, מלמתוח ביקורת נוקבת על המדינה, שגישתה לחלשים יונקת מהמסורת הפרוטסטנטית, (אם אדם אינו משגשג כלכלית, כלומר אינו טוב בעיני אלוהים, בוז ונדבות יהיו מנת חלקו). בספר הזה גרישם מעמת את הקורא עם היחס לשחורים במדינת מיסיסיפי. הוא מציין כבדרך אגב שבאותה תקופה – אמצע המאה העשרים – אם לבן רצח שחור לעתים אפילו לא הובא לדין. שלא לומר נענש. לעומת זאת אם שחור נחשד שפגע באשה לבנה – אפילו במלים - סביר ששילם בחייו.
נושא נוסף שיגרום, כנראה, תמיהה ותיסכול אצל רוב הישראלים הוא הגישה האמריקאית לחיילים שנפלו בשבי, לפצועים (אם אינם קצינים) ולמשפחות החללים והפצועים. נראה שהממשל מצליח להתנער מהם בצורה חלקה למדי. הגישה דומה לגישה כלפי חלשים. אם שבויים/פצועים מצליחים לחזור הביתה ולהבריא – יופי. ואם לא – מה אפשר לעשות, היינו במלחמה...

לא הצלחתי לעלות על פתרון התעלומה לפני הסוף, והוא הפתיע אותי כהוגן. הספר ארוך – 502 עמודים – אבל מעט מאד פעמים הרגשתי שדרוש לו קיצור. הוא הזכיר לי את "בלתי שביר" המרתק שעסק באותה מלחמה ובשבי אצל היפנים. מי שאוהב את גרישם ו/או נהנה לקרוא היסטוריה של מלחמות, מי שמתעניין במיתולוגיה אמריקאית יאהב, כנראה, את הספר הזה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על התחשבנות