#
נטשתי את הספר בעמוד 100 (מתוך 248 עמודים) וכל מה שאני יודעת עליו קורה (לא כל כך קורה...) עד שם. למעשה מי שמשוטט בין הביקורות לספר הזה בגוגל יכול לקרוא את הסיפור בלי לקרוא את הספר. ולמרות שחלק מהביקורות ארוכות מאד – קראתי כמה שהיו נחשבות בכבוד לפרק בספר – ולמרות שהספר די קצר, עדיין הוא מתיש ומרגיש ארוך. מאד ארוך.
נורמן מונבלום הוא יהודי חולמני בן 33 (גילו של ישו, כמו שהוא טורח לציין), למד עד כה כמות מכובדת של תחומי לימוד, שאינם קשורים זה לזה או אליו. הוא מתפרנס (הא!) כגובה-שכר-דירה בארבעה בניינים שבבעלות אחיו הבכור (המופיע בספר רק כקול בטלפון) שעיקר עניינו הוא להרוויח כמה שיותר ולהוציא כמה שפחות. נורמן הנ"ל דופק אחת לשבוע על כל דלת, פוגש את האנשים החיים מאחוריה וזה מה שמרכיב את הסיפור.
אני לא אומרת – סיפור מהסוג הזה יכול להיות ממש מעניין – אבל קראתי אותו לא מזמן בספר "המשכונאי" של אותו סופר. התפעלתי שם מיכולתו של הסופר לבנות דמויות משניות מעניינות בתיאורים קצרים, וגם פה הוא עושה בדיוק אותו דבר, אבל פה הוא מעייף. אני תוהה – האם צייר קריקטורה יכול לצייר תמונה בסגנון קלאסי? ממה שהבנתי מהספר הזה, כנראה לא. נראה שהסגנון משתלט על הסופר ומכתיב לו את הסיפור. אם הייתי קוראת את הספר הזה לפני המשכונאי, האם הייתי מתפעלת יותר? קשה לי לומר. זה ספר שמאפיין התנהגויות, מחוות וסטיריאוטיפים בקליפת אגוז, אפשר לומר. יש גבול לנכונות שלי לקרוא תיאורים קצרצרים שאינם מצטרפים לסיפור. זו בהחלט קריקטורה וככזו היא כתובה היטב. אבל מה – משעממת.
0
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
