#
ברבע הראשון של הספר התפתיתי מספר פעמים לנטוש אותו. הוא נראה לי בנאלי וסטיריאוטיפי כמו ספרים רבים שכותבות סופרות על שאיפותיהן הכמוסות (ג'ק הוא סופר, אמריקאי, חתיך, קרוב מאד לגיל 50, לפני גירושים לא כואבים מאשתו השנייה, נוטה לפלרטט עם נשים יפות איב היא אנגליה שיודעת להתאים את כלי האוכל לכלי ההגשה ולהכין שימורים) המשכתי בקריאה סתם, לא היה לי מצב רוח לשום ספר אחר באותו זמן.
קראתי כבר כמה ספרים העוסקים בקשר רגשי המתהווה באמצעות מכתבים. הבעיה של הספר הזה אינה שמצב כזה הוא מופרך. אנשים יכולים לפתח קשר ידידותי ואף רומנטי ללא פגישה פיזית, כשכל מה שיש להם הם מלים כתובות. הבעיה פה היא הכתיבה הלא-ממוקדת, הסיפור המתפזר, יותר מדי קפיצות בין זמנים ומקומות וניסיון לתפוס יותר נושאים ממה שאפשר להכיל, אלה גורמים לקורא(ת) לאבד ריכוז ועניין. בנוסף הוא איתגר לי את חוש הטעם. יש בספר הזה מתכונים בשפע – שני הגיבורים הם בשלנים. לא יודעת מי יסכים לאכול את מה שהם מבשלים. אני לא.
הספר קצת השתפר ככל שהסיפור התקדם. חלק מהנושאים שהעלתה מקינלי היה כתוב היטב ובאמינות: ביישנות וחרדה חברתית, התקפי חרדה (בתיאור נאמן למקור) יחסים של גברים ונשים באמצע החיים וסוף הסיפור שהיה אמין ונכון ומציאותי, לא ניסה להגיע לסוף הטוב המצופה מספר מהז'אנר שחשבתי שהספר הזה שייך אליו (אם כי הסוף הפתוח השאיר תקווה לאופטימיים בז'אנר הזה...).
אז מה אני אומרת? הספר אינו יוצא מהכלל אך הוא חורג במידה מסויימת מהתחום הקבוע של ספרי נשים על אהבה המפתיעה לכאורה את הגיבורים ואת הקוראים, למרות שהיא צפויה כבר מהמשפט הראשון. הספרים בז'אנר הזה מעוררים כבר פיהוק גדול בגלל הכמויות הבלתי נתפשות של הסוגה הזו והבנליות המובנית בהם.
זה ספר מאוזן: אפשר לקרוא אותו. אפשר לותר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
