ביקורת ספרותית על זה לא היה אותו הגשם מאת נורה דוד
ספר טוב

---

אהבת נעוריה של ליה , יהודיה בת למהגרים מאירופה שהשתקעה בארגנטינה, לפביו המרקסיסט, נקטעת, על ידי החונטה הצבאית. משפחתה בורחת לישראל ושם היא מקימה בית.
אבל, הקיטוע החפוז, מבעבע במעמקי נפשה של ליה גובה מחירים מהקיים ודורש תהליך של השלמה.
זהו הבסיס לסיפור של חזרה לארגנטינה ותהליך של השלמה וסגירת מעגל.
לכאורה, הסיפור דורש התנהגות של "זעקות ולחישות" נוסח ברגמן, ולא היא. דווקא בסביבה מקבלת שמאפשרת לליה צוהר לגלות את עצמה ביום יום הארגנטיני, אצל משפחתה בבואנוס איירס או בפמפס, נארגת התבנית שסוגרת על החסר.
הכתיבה אינה דרמטית, בלי גילויי תובנות, אלא תיאור של חיים בנוסח "כאן ועכשיו". ועדיין, נורה דוד, המחברת, מצליחה ליצור קסם של גילוי מקום, שבו ארגנטינה שונה, אבל מזכירה את העבר, מול הלכי הנפש והפעולות של גיבורתנו.
איני מרחיב יותר כי לדעתי, כל הרחבה תפגום במארג המשולש של ליה, הספר והקורא.
אני בטוח כי אצל כל מי שיקרא את הספר הנפלא הזה, יתעוררו שאלות על הנושאים הלא פתורים שנעזבים או מונחים אצלו במחסן כלשהו בנבכי הנפש.
ושוב היופי בכתיבה ובסיפור זה, שהוא מציע השתתפות במסע, אינו לוקח באמצעים דרמטיים את הקורא בשבי.
ואולי משהו שקומם אותי בתחילה ואחר כך הבנתי אותו.
לליה קשה להזדהות עם מדינת ישראל שקיבלה אותה בזרועות פתוחות ובה הקימה בית ומשפחה. הדבר מתברר בתוך כדי התקדמות הסיפור. ראשית, היא מאבדת אב ולאחר מכן אם ואהבה ראשונה, בתהליך הבריחה מארגנטינה.
בסוף התהליך מוצגת ההשלמה הן לאנשים כמו אלחנדרה , ש"הודיעה" להוריה כי המשטרה מחפשת אותם, והפכה ל"אשמה" בניתוק, כמו יכולתה לעמוד מול אלו שסבלו מנחת זרועו של המשטר ועכשיו הם קובעים כי..ישראל עושה לפלסטינאים כמו המשטר הצבאי לארגנטינאים.
שווה לקרוא את הספר.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על זה לא היה אותו הגשם