אוורט בקסטרום, אחד משוטרי מחלק הרצח של יחידת הפשיעה בשטוקהולם נקרא ע"י מפקדו לאסוף צוות קטן של שוטרים ולנסוע לעיירה וקשה לפענח אונס, עינוי ורצח של לינדה ואלין. ולמה צריך שוטרים של יחידה מיוחדת? לינדה ואלין לא רק נרצחה באופן אכזרי, היא גם הייתה חניכה של ביה"ס לשוטרים, מה שמעלה את רמת הפשע בכמה דרגות.

587 עמודים שבהם אנו מתוודעים לדמויות כאלה ואחרות שמנסות לפתור בדרכים שונות את הרצח ולהביא את הפושע לדין. הסוד הוא, שהרוצח כבר נתפס בעמוד 500 בערך אבל משום מה הסופר הרגיש צורך למרוח את הספר לעוד 80+ עמודים.

אני לא אכביר במילים. הסופר ניסה להתחכם ולא ממש הצליח. הוא מציד בפנינו גיבור שהוא אנטי תזה לחלוטין לכל שוטר ובלש "שגרתיים" שאנו פוגשים בספרים. בקסטרום הוא נמוך, שמן, עצלן, מאציל סמכויות, בעל דעות קדומות שלא יביישו חבר ותיק בKKK ובמילה אחת – מעצבן!!! לאורך כל הספר הרגשתי גועל ודחייה מהדמות הזו, נקודה שממש הפריעה לי בקריאה. אני אדם עצבני גם ככה ולא יכולה לסבול אנשים כאלה ולהיכנס לדמות של אדם כזה בספר של כמעט 600 עמודים זה אתגר לא פשוט כלל.

הניסיון של הסופר להביא בפנינו דמות כזו על מנת שנחשוב שהספר הזה הוא שונה ואולי אף טוב יותר, כשל. אומנם זה שונה אבל טוב יותר? בספק! בקסטרום גונב כספים מהמשטרה, מקלל, מתייחס לכל אדם שהוא לא באופן בזוי ושפל וגם לוקח בסופו של דבר קרדיט על פתירת פשע שבכלל לא הוא פתר פשוט גורם לכם לרצון להכניס אותו לכלוב.

ותהרגו אותי (אבל אל תעשו את זה בשוודיה כי אחרת תצטרכו לפגוש בבקסטרום שישמור האל!) לא הבנתי מה העניין של הספר. אנשים מעטים מאד אהבו את הספר וגם המיעוט הזה אני לא מבינה אותו. מדובר בספר אנמי, שהעלילה שלו לא מתקדמת לשום מקום וכפי שאמרתי אפשר היה לוותר על חלק נכבד של העמודים.

הקריאה היא בהחלט לשיקולכם הטהור והנקי, מוזמנים לחפש גם ביקורות טובות על הספר, אולי ישכנעו אתכם לקרוא.

החלש ביותר מבין שלל ספרי המתח/בלש הסקנדינביים שקראתי (ויש הרבה כאלו). בקסטרום הוא הבלש האחרון שהייתי רוצה שיהיה ממונה על חקירה כלשהי - גזען, שקרן, מטרידן מינית, לוקח שוחד שתיין ואין לו שום הברקה שעושה אותו לבלש מצליח במיוחד. מעבר לכך הספר כתוב כך שאין בו מתח מיוחד מעבר לדעת באמת מי רצח את לינדה (הדבר היחיד שנתן לי איזה מוטיבציה לגמור את הספר הזה על 586!!! עמודיו).
כמות בקבוקי הבירה בספר זה מתקרבת למספר עמודי הספר. משהו מאוד מעצבן בכתיבה הוא ההגיגים של בקסטרום. כמעט בכל פעם שהוא מדבר אנחנו צריכים גם לסבול את מה הוא גם חושב מעבר למה שהוא אומר.
הדף האחורי של הספר (מה שבדרך כלל קובע לא מעט האם לקרוא) הוא מבחינתי הדף הכי קריא - ההמלצה שבו האומרת "ספר מתח מסחרר, ריאליסטי ומלא הומור שחור.. ומפגיש אותנו עם הבלש הכי שנון, פרובוקטיבי ומעצבן בסביבה..." היא ההברקה של כותב המלצה זו ויש בה אמת רק לגבי "המעצבן בסביבה".
ראו הוזהרתם!!

אין לי למה לכתוב ביקורת, רק כמה משפטים לגביי הספר כי אין על מה לבקר.
בקסטרום הוא דמות אדירה, היו כמה קטעים מצחיקים אך השאר היה די משעמם. עד ע"מ 400 ומשהו לפני שהפסקתי לקרוא עדיין אין שום קצה חוט לגביי הפושע.
הספר סתם נמרח ונמרח.
וזהו.

בקסטרום – הרצח של לינדה/ לייף ג.ו. פרסון
Linda, Som I Lindamordet/Leif GW Person
מאנגלית: נעמה בן דור.
הוצאה: דני ספרים, 2015
587 עמ' כולל: על המחבר.


רב-פקד בילוש אֶוֶורְט בֶּקְסְטְרוֹם, נמוך שמן ופרימיטיבי, התייצב בעבודתו במקום לקחת חופש והתכוון למלא את זמנו הפנוי כדי לפתור תיקים לא מפוענחים.
הקשר הרגשי היחידי שיש לבקסטרום זה עם דג הזהב בשם "אגון", זאת בעקבות אישה שהוא פגש דרך האינטרנט, ואגון נשאר איתו.
"... חשב בקסטרום והרגיש אשמה מסוימת כשלקח מנה גדושה של מזון דגים ושפך אותה לעבר האקווריום של החבר הקטן והשתקן שלו." (עמ' 32).

רצח לינדה ואלין, נמצאה בביתה ללא רוח חיים; נאנסה ונרצחה באכזריות, ומתברר שהיא למדה באקדמיה של המשטרה. בניגוד לרצונו, בקסטרום נקרא לחקירה.
בית המלון משמש אותם גם לצרכיהם האישיים; בקסטרום מזמין אלכוהול או שולח את בגדיו לכביסה בחדר המלון, או צפיית פורנו באחד החדרים של המלון.
כמות האלכוהול אשר צורך בקסטרום לא נראה שהוא על סף פתירת תיק הרצח, בעוד אנשיו עובדים על התיק.
"... והם ישבו שם ושתו עוד כמה סיבובים של בירה וצ'ייסרים, ובקסטרום הורה למלצר להוסיף את המשקאות לחשבון החדרים שלהם, שישולם יחד עם כל השאר על ידי מקום העבודה." (עמ' 134).

תוך כדי קריאת הספר, המחשבות של בקסטרום כוללות דעות קדומות שיש לו לגבי כל הסובבים אותו, הוא חושב שהוא יותר טוב מכולם.

לפי האתר Goodreads זהו הספר הראשון מתוך 3 ספרים, הסופר הוא קרימינולוג שוודי ידוע.
הפרקים הם קצרים, המתח הוא לייט, כמעט נטשתי את הספר מספר פעמים אך יצר הסקרנות לדעת מי רצח בסוף השתלט וסיימתי אותו.

מי רצח? תקראו, לא אגלה.

אז הקריאה היא לשיקולכם/ן.