בוא חברים, בואו, יש לנו כאן אג'נדה במבצע, רק היום!
אחד פלוס אחד!
קבלו ספר מתח + אג'נדה במחיר מיוחד!
אג'נדה ייחודית, נוקבת, פרובוקטיבית ואקטואלית (כתוב על הכריכה!)
שימו לב: אנחנו -
בעד מה שטוב ונגד מה שרע!
כזה עוד לא ראיתם, הא?!
גזענים מרושעים וחסרי מעצורים - רק אצלנו!
ואנחנו
- תופים! -
נגדם!
כי אנחנו הטובים!
הריעו לנו!

***

אני לא ממעריציו של ג'ון ורדון, וקוראת את הספרים שלו רק אם הם במקרה מגיעים לידי (וכן, אם הוא נמצא בבית של ההורים שלי על המדף זה נקרא שהוא הגיע לידי במקרה).
מה הבעיה עם ג'ון ורדון?
הנה:

א. הדמויות של גרני, הגיבור הראשי, ומדלן אשתו - מעצבנות. הם בקושי מתקשרים ביניהם, רוצים דברים שונים בחיים ולא ברור מה מחזיק אותם יחד. 

ב. הוא משתמש בטריקים שחובבי ספרות המתח מכירים כבר, אבל עושה את זה ברצינות, בכבדות ובאיטיות כאילו הוא המציא אותם הרגע וצריך להסביר לנו אותם לאט לאט וכולנו נעמוד המומים ומשתאים למראה החכמה העילאית של הבלש המבריק.
סצנה אופיינית:
בישיבת עבודה בה משתתף גיבורנו האמיץ גרני יחד עם ראש העיר, התובע המחוזי, מפקד תחנת המשטרה והשריף (נראה לי שאלו התפקידים, הלכתי לאיבוד בסבך ההיררכיה המשטרתית האמריקאית), מתברר שבזירה נמצאו פלסטר עם דם של החשוד וטביעת אצבע על חפץ בודד בזירה.
ולא היו טביעות אצבעות על הדידית של הדלת? שואל הבלש המבריק
כולם מסתכלים עליו במבטים מלאי תהיה.
לא... לא היו, מה זה משנה בכלל? למה הוא מפריע עם שאלות חסרות פשר? לאן הוא חותר, מישהו מבין?
תראו, בנסיבות מסויימות זה יכול לגרום לך להרגיש מוחמא: איזה חכם אני, הקורא, עליתי על הכשל בראיות, הבנתי מה שגיבורי הספר עוד לא הבינו...
אבל בנסיבות המסויימות האלה התחושה היא יותר של עלבון לאינטלגנציה.
ורדון, אתה באמת רוצה שנאמין שאף אחד מהחברים המכובדים ובעלי הניסיון סביב השולחן לא חשב שזה מוזר שהרוצח יטרח ללבוש כפפות בשביל לפתוח את הדלת ואז יוריד אותן כדי להשליך פלסטר עם דם במקום בולט בזירה?
שאף אחד מהם לא דמיין את עורך הדין של ההגנה בנאום תיאטרלי לפני המושבעים קורע לגזרים את התסריט הזה?
אני מבינה שהם אנשים חשובים ועסוקים ואין להם זמן לקרוא ספרי מתח ודרמות משפטיות כמונו פשוטי העם ובכל זאת... קצת הגיון בריא, מישהו?
וכמה זמן ורדון משחק על הנקודה הזאת, וכמה זמן עד שהבלש שלו חושף את התאוריה השערורייתית שלו: שהראיות האלו נשתלו בזירה במכוון! ואיזה הלם לכל מי ששומע אותו.
אוי, הפיהוקים.

ג. ופה אני חוזרת לנקודת ההתחלה והיא האג'נדה, אוי האג'נדה. וגם כאן ורדון מתייחס אלינו הקוראים כמו אל חבורת רפי שכל. אם הגזענים שלו לא יהיו מאוד גזענים ובוטים ומדברים באופן הכי לא פוליטיקלי קורקט שאפשר - אולי לא נבין כמה שהם לא בסדר, וכמה שאנחנו אמורים להיות נגדם וכמה טהור ויפה הוא הגיבור שלנו, גרני.
הבנו, ורדון, הבנו.
אפשר להנמיך ווליום?
הבעיה היותר גדולה היא שהאג'נדה והמתח - לא מתערבבים יפה ביחד, ומכאן קצת ספוילר, אבל קחו ברוח טובה כי אחרי זה אתם באמת יכולים לוותר בלב שקט על הקריאה. 
כי מצד אחד ורדון רוצה להיות נגד הרעים ובעד הטובים ומצד שני - זה מוביל לפתרון פשוט וצפוי מדי, נכון? הרעים עשו את זה...
לכן צריך בסוף טוויסט, כך שאם זה לא הרעים זה חייב להיות מישהו מהטובים, אופס.
לכן בשלב הזה, נגלה שאחד הטובים, לוחם דגול בגזענות, הוא בעצם פסיכופת מוחלט נטול אג'נדה מה שקצת ממסמס את הפואנטה של הספר (הפרובוקטיבי‭ ‬והאקטואלי, הכריכה אומרת!) אבל הי, בשביל זה ורדון דחף את האג'נדה כל כך חזק לאורך הספר, כדי להגיע לסיום המפואר שלו בלי הפרעות.
אגב, הטוויסט הסופי הזה היה בשימוש בספר של אגתה כריסטי שאהבתי מספיק כדי לזכור אותו עד היום, והיא עשתה את זה בפחות עמודים ובלי אג'נדה.
זה כבר ספר שני של ורדון שבו הפואנטה מכרת לי מספרים ישנים של אגתה כריסטי והמסקנה הבלתי נמנעת שלי היא שצריך לשלוח את הגיבורים של ורדון בדחיפות למרתון ספרי אגתה כריסטי. זה יעזור להם לפתור תעלומות במהירות וביעילות ואולי נקבל ספרים קצת פחות מרוחים.
לחילופין, אולי אלו אנחנו, הקוראים, שצריכים לחזור לאגתה כריסטי ולעזוב כבר את ורדון.
כן, אפילו אם הספר שלו מונח על המדף בבית של ההורים...

אחד הרומנים הטובים בסדרת הרומנים דייב גרני. הסופר אורג עלילה מורכבת בשלבים ובאותה דרך פותר את העלילה על ידי פרימת המציאות, עלילת מתח מדהימה ומומלצת. כל השאר כתבו אחרים.

זה הספר השלישי שלי בסדרת הבלש דייב גרני (ועוד אחד על המדף!!). כתוב היטב, מותח, קריא, רב תהפוכות אבל....כמו בספרים הקודמים שלו (ובודאי גם בספר בא - אלא אם תהיה הפתעה) -דייב הוא תמיד הבלש שהולך נגד הזרם. הזרם הוא תמיד שריף, פרקליט מחוז, חוקר משטרה, פוליטיקאי - והזרם הזה הוא תמיד, אבל תמיד, מנסה לקבור חקירות, מנסה להגיע לאשמים בכל מחיר גם אם אין ראיות מוצקות או ראיות הגיוניות - העיקר לסגור את החקירה ושלא יהיה נזק לשם הטוב של המשטרה, של הפרקליטות ובודאי שלא לפוליטיקאים הקשורים. כך שממש אין הפתעות גם בספר הזה בכיוון אליו הוא הולך. דייב תמיד מגיע לעזור בחקירה, כיוון שהוא כבר חוקר בפנסיה ותמיד מתבקש לעזור ותמיד הוא בהתלבטות האם כן או לאו ותמיד אשתו - מדלן בתמונה והפעם במפתיע היא דווקא מעודדת אותו להצטרף לחקירה. בסך הכל אין הפתעות מיוחדות. כבר מהתחלה ברור שהכיוון שאליו הולך החוקר הבכיר במשטרה הוא לא הגיוני וברור שדייב שלנו למרות שכולם שמים לו רגליים יצליח בסוף להוכיח את צדקתו. הסוף במקרה שלנו כאן הוא יותר ממפתיע ומפותל ובינינו לא הכי אמין בעולם. אבל שוב, כתוב היטב, מותח, קריא וכנראה שעוד כמה חודשים או יותר יתחשק לי לקחת את הספר הבא שלו (שאספתי בספרייה החברתית אצלנו בישוב) ולקוות שהפעם דייב קצת יפתיע.

כמו כל ספריו הקודמים של ג'ון ורדון, גם ספר זה כתוב במתקונת כמעט זהה. שוב הגיבור הוא דייב גרני, בלש מצטיין בדימוס שהוא היחיד שלא ממהר להסיק מסקנות באשר לזהותו של הפושע, מלווה בחברו הוותיק ג'ק הארדווי הבוטה, ששומר על גבו ועוזר לו בחקירה. וכמובן אנשי המשטרה והשלטון שנחפזים מדי להסיק מסקנות מוטעות, והישיבות רוויות המשטמה בין גרני ואותם אנשי משטרה ופרקליטות.
נראה לי שהפעם וורדון שתל בכוונה רמזים מטעים לגבי הפושע לאורך כל הספר, כנראה לבלבל את הקוראים באשר לזהות הפושע האמיתי, ואכן - כמו בכל ספריו הקודמים - הסיום מפתיע למדי.
לסיום - גו'ן וורדון הוא אחד מסופרי המתח האהובים עלי, נהניתי מספר זה כמו מכל ספריו הקודמים. לדעתי ספר זה מתעלה על שני ספריו: פיטר פן חייב למות ואגם הזאבים.
מומלץ בכל לב.

ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל אחרי 200 עמודים וקצת נשברתי.
הרעיון לספר - מעולה! אבל הביצוע... ארוך, משעמם, מסטיק, לא זורם.
בקיצור - אפשר לוותר.

ג׳ק הארדוויק - וי.
דייב גרני - וי.
מדלן - וי.
ישיבות משטרתיות ארוכות עם שלל אישים מנופחי אגו - וי.
מטורף רשע ולא צפוי - וי.
אז יש לנו את כל הרכיבים, וכמובן; רק תוצאה אחת אפשרית. עוד ספר משובח של ג׳ון ורדון.

וייט ריבר בוערת/ג'ון ורדון
White River Burning/John Verdon
מאנגלית: עידית שורר.
שנת הוצאה לאור של המקור, 2018
הוצאה: כתר ספרים, עברית הוצאה לאור, 2019
528 עמ', כולל: תודות.
סדרה: הספר השישי בסדרת "דייב גרני".


"... אני לא רוצה שתיתן לשיגעון שלך לכל מיני קצוות קטנטנים לעוות את המחשבה שלך וליצור בעיות עם משטרת וייט ריבר..." (עמ' 205-206).

במהלך קריאת הספר, נזכרתי בסדרה ישנה שמאוד אהבתי לראות.
הסדרה "קולומבו". המפקח קולומבו, שדמותו מגולמת על ידי פיטר פאלק. מפצח את החקירות שלו בדרך ייחודית, וכמובן שהיה לו גם את המשפט המפורסם – "רק עוד דבר אחד".

דייב גרני אכן הזכיר לי את קולומבו.

דייב גרני, בלש מצטיין ופנסיונר, באמתחותו היו לו הרבה הרשעות ברציחות, והוא נודע כבלש על.
דייב גר עם אשתו, מדלן בבית חווה מבודד בהרים בניו יורק.
דייב הוא אדם סקרן, אוהב לדעת את כל הפרטים הקטנים על מנת לראות את התמונה הגדולה, ורק אז הוא יידע איך לפעול ומי אשם ומי חף מפשע.

וייט ריבר בוערת, רצח של שוטר לבן במהלך הפגנה של הברית להגנת השחורים. יש חלק הטוענים שזה פעולת תגמול.
הפרקליט המחוזי שרידן קליין, מגיע לביתו של גרני במטרה לשכנע אותו להצטרף לחקירה ולהביא למעצר. המצב בוייט ריבר לא טוב, כמו פתיל של דינמיט שניצת ונמצא על סף פיצוץ.
גרני חוקר, גם אחרי שנודע לו משרידן מה קרה, דייב פותח את המחשב ומחליט לבדוק ברחבי האינטרנט מה קרה, תוך שהוא בורר בין הראיות, העדויות או אפילו הסרטונים שהועלו.
שרידן אומר לגרני שהוא מספח אותו לצוות החוקרים שלו במטרה לחקור ולמצוא מי רצח את השוטר.
גרני שמסופח לצוות החקירה, בודק מתחת לכל אבן, ושואל אפילו את השאלות הקטנות את המשטרה, כי יש משהו שלא מסתדר לו במהלך החקירה שהשוטרים עושים, ובמיוחד לגבי מעשיו של דל בקרט, מפקד המשטרה, כאילו הם הולכים אחרי כיוון אחד, ודבריו של גרני בכלל לא נוגעים אליהם. אפילו פרקליט המחוז מביט בו בספק, אבל דייב ממשיך בחקירה.
3 ימים אחרי, קליין מוריד אותו מהחקירה.

דייב ממשיך לחקור, לנסות לפתור את כל הקצוות שנשארו פתוחים.

חשבתי שאני יודעת מי הוא הרוצח, למרות שפסלתי על הדרך כמה חשודים, אבל אני אוהבת שיש הפתעות, וזה מה שטוב בספר מתח.
זהו הספר הראשון שאני קוראת של ג'ון ורדון, אך השישי בסדרת "דייב גרני".
אני בטוחה שיש לי על המדף כמה מהספרים, רק צריכה למצוא איפה הם במדף.

ממליצה מאוד.

"הוא חי בשלום עם המוניטין של הישגיו במשטרת ניו יורק, כי לפעמים היה לו ערך מעשי והוא פתח לפניו דלתות. אבל הוא גם הביך אותו." (עמ' 36).