לא הייתי מעיפה מבט שני על הספר הזה אם הספרנית לא הייתה מוסיפה לי אותו לערמה, וגם אז לא התלהבתי. כריכה קשה חומה ומשעממת, נראה כמו ספר ישן.. וגם השם "אם החיטה".. ספר בוטני? היסטורי? "השותפים" שלי שבודקים אצלי את מצב הספרים, גם הם דלגו עליו בלא עניין ואצלי הוא נדחק לסוף, אחרי כמה ספרים אחרים. רק אתמול לקחתי אותו לידי בלי הרבה צפיות ו"צללתי" בסיפור. לא אגזים אם אומר שהוא נקרא בנשימה אחת, כי סיימתי אותו לפני כמה שעות.

זהו ספר ביכורים של מיקי בן-כנען שודאי מוכשרת מאד. גם עיצוב הכריכה (שבעיני בעייתי) אף הוא שלה כמו גם האיורים בסוף הספר, שהם נעימים ומוסיפים נימה מבודחת משהו, אבל העיקר - השפה חיה ועשירה והכתיבה קולחת ומרתקת.

אז מה זה הספר הזה? מדע בדיוני? אגדה? בדיחה? פנטסיה למבוגרים - או הכל יחד? מה זה חשוב בעצם, שכל כך כיף לקרוא?

הסיפור עוסק באשה מאד קטנה "גמדה" אפילו, שיש לה סיפור אהבה מסובך עם נגן פיקולו ענק ועם איטלקיה גדולה לא פחות וגם אהבת ילדות להליקופטרים אדומים, אשר מימושה הוא תחילת ההרפתקאה הפנטסטית שסביבה כל הסיפור.

את החלק האחרון של הסיפור פחות אהבתי - לא כל כך מסתדר טוב עם שאר הסיפור - אולי דמיוני בצורה בוטה מדי, אך הוא לא קלקל לי את הטעם הטוב.

כדאי.

אל תבלבלו את "עפיפונים" עם "רודף העפיפונים" המפורסם של חאלד חוסייני.

מדובר בספר הרבה יותר ותיק, שיצא בספריית עם עובד תמונה לפני למעלה מ-20 שנה, גאלתי אותו מבדידותו על אחד המדפים הנשכחים בספריה. לפעמים כדאי להציץ גם בהם...

תמיד, כששילח לאויר איזה "ניאמה" בעל צורה לא נהירה לי, ביאר לי דודי ואמר: "צריך לנסות לעשות עפיפונים שיהיו שונים בתכלית מכל מה שקיים, מכל מה שכבר מכירים. דבר חדש לגמרי. אבל אז צריך להחזיק בקצה החוט חזק יותר, כי אם מרפים הם יוצאים לרדוף אחר תכלת השמים, ובנפלם עלולים לגרום נזקים כבדים."
לפעמים נדמה לי כי העפיפון הוא המחזיק באמברואז פלרי בקצה החוט...

..דודי עזר לי להקים בירכתי אחד הגאיות, במקום הקרוי "המעין העתיק", ויגואם של אינדיאנים, סוכת ענפים מחופה שעונית, ובה התיחדתי עם ספרי אוליבר קרווד ופנימור קופר לחלום על אפאשים וסיואים או להתגונן עד הכדור האחרון מפני כוחות אויב הצרים עלי; וכפי שמחייבת המסורת, נלחמתי תמיד מלחמת "מעטים נגד רבים". יום אחד, באמצע יוני לאחר שהשבעתי את גרגרנותי והתנמנמתי, פקחתי פתאום את עיני וראיתי לפני ילדונת בלונדית, חבושה כובע-קש רחב-תיתורה סוקרת אותי בחומרה. מתחת לענפים שיחקו השמש והצל, ועד עצם היום הזה, לאחר שנים רבות כל-כך, נדמה לי כי משחקי האור והצל סביב ללילה לא חדלו מעולם, באותו רגע של התפעמות, שאז לא הבנתי את טיבה ואת סיבתה, ניתנה לי כאין התראה. בהיסח-הדעת, מחמת איזה כוח פנימי - או חולשה פנימית - שאיני יודע מה הם הושטה ידי במחוה סופית ונחרצת, אלא שבשעת מעשה לא היה לי אפילו מושג קל שבקלים כי כך הוא: חופן תותים הושטתי להתגלות הבלונדית חמורת-הסבר. אך לא נחלצתי מידה בקלות כה רבה. הילדונת התישבה לה לצדי, ובלי לשעות למנחתי הניחה ידה על הסל כולו. כך נקבעו התפקידים לצמיתות.

בשני הקטעים שצטטתי (לא טרחתי להקליד, אלא העתקתי מתוך מייל של מועדון הקריאה) מופיעים שני המוטיבים העיקריים בספר: העפיפונים שבונה הדוד, עם כל הסימליות שמתלווה אליהם והאהבה שמלווה את הסיפור מתחילתו ועד סופו והופכת אותו למעין סיפור אהבה, שהוא הרבה יותר מ"סתם" סיפור אהבה. מעבר לכך, זהו סיפור מרתק שנקרא בנשימה עצורה ומביא גם את סיפורה של צרפת בימי מלחמת העולם השניה, מזווית לא כל כך שיגרתית.