ביקורת ספרותית על זיעה מאת ז'ורז' אמאדו
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 5 בפברואר, 2019
ע"י סנטו


זורז' אמאדו הוא ללא ספק הסופר הלטיני האהוב עליי. רוב ספריו שתורגמו לעברית קראתי.
המחבר נולד ב-1912 בבאהיה ברזיל, בן 22 היה בעת שכתב ספר זה (1934) והוא לו כבר הספר השלישי שכתב.
ספרו הראשון נכתב בהיותו בן 19 ונקרא ארץ הקרנבל, ספרו השני נכתב ב-1933 ונקרא קקאו. שניהם טרם תורגמו לעברית.

ספר זה מתאר את אורח חייהם של עניי באהיה בשנות ה-30' של המאה הקודמת. המחבר מציג מגוון עצום של דמויות ומתאר את אורך חייהם, תאוותיהם, עבודתם ובעיקר את המסכנות והעוני של כולם. יש נימה פוליטית סוציאליסטית קומוניסטית חזקה בספר הבאה לידי ביטוי בתיאור מספר דמויות שניסו להתאגד, להפגין, לעשות שינוי ודוכאו באכזריות.

מטרתו של המחבר הייתה להציג את הווי החיים המורכב של עניי עירו והוא בחר לעשות זאת על ידי יצירת מגוון גדול של דמויות כשכל אחת מציגה פן אחר של החיים הדלים בסלבדור באהיה בתקופה המדוברת. אכן, מצד אחד דרך טובה להציג את פני הדברים מצד שני אין גיבור או גיבורים מסויימים בספר ואין תאורי עומק של הדמויות.
מורגש שזהו ספר של סופר גדול בהתהוות, אבל עדיין קצת בוסרי ופחות מרשים מהיצירות המאוחרות שלו. ספר זה עדיין לא מביא לידי ביטוי את חוש ההומור של המחבר המהווה איפיון מרכזי וסימן הכר של המחבר ביצירותיו המאוחרות יותר.

ספריו המאוחרים יותר מאופיינים בתאור הווי החיים בבאהיה ברזיל ובעיקרם עוסקים בשכבות החלשות של החברה וכיצד אלו מתמודדים עם החיים הקשים של צפון ברזיל.
תאור הדמויות יסודי ועמוק יותר והסצנות ההומוריסטיות אליהם מוליך המחבר את גיבוריו הם סימן הכר מובהק שלו ועיקר גדולתו.

הספרים הטובים ביותר של המחבר לטעמי הם: דונה פלור ושני בעליה, טייטה, ים המוות וטוקאיה גרנדי.
אם אתם רוצים לטעום את אמאדו בשיא גדולתו תקראו אחד מהרשימה למעלה לפני שאתם ניגשים לספר זה.


15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
סנטו (לפני שבועיים)
עמיחי, אם כך היה שווה להשקיע בביקורת.
עמיחי (לפני שלושה שבועות)
תודה רבה!
עשית לי חשק לקרוא את אמאדו.
סנטו (לפני שלושה שבועות)
מושמוש, אתה צודק שאין הרבה תיאורי עומק לדמויות בספר זה. צריך לזכור שמטרת הסופר הייתה להציג את מגוון ההיבטים של החיים הנחשלים של המעמד התחתון בבאהיה, ברזיל ובמיוחד בבנין מספר 68 בשכונת פלוריניו הנמצאת ברובע העתיק של העיר. אם המחבר היה מתמקד במספר דמויות קטן אמנם היינו מקבלים יותר עומק לכל אחת, אך היינו מבינים פחות את מרקם החיים המורכב והמגוון באזור זה של ברזיל.
המחבר מציג את דיירי בנין מספר 68 כמיקרוקוסמוס חברתי של צפון ברזיל וזאת הוא עושה היטב.
מושמוש (לפני שלושה שבועות)
קראתי שבספר הזה הסופר נאמן לסוציאליזם ולבעית המעמדות. ובהמשך כמו ב'דונה פלור ושני בעליה' הוא משתף את הפטאליות של הדת הדרום אמריקנית. ראיתי אגב את הסרט 'דונה פלור' וזכור לי המכשף שקובע שם בקשר לחזרה מהמוות של אחד הבעלים, נדמה לי. הוא מסמן לדונה פלור שהזמינה את הכישוף, שהוא לא יכול להחזיר אותו לחיים. כאילו הכישוף מקבל קצת רציונאל. נראה לי שלא כדאי להתאמץ על הכישוף שילך לכוון של יותר רציונאל, גם אם העם שאכפת לסופר ממנו שטוף בזה, והסופר מנסה לטובתם. חבל על הטורח. טוב, זה היה מסר בסרט אז לא בטוח שגם בספר. בכול אופן הרעיון הסוציאליסטי מביא לספר 'זיעה' יופי של כתיבה מתומצתת ועיניינית. אמנם קראתי רק את ההתחלה. כבר נראה לי שיש תוצאות להתעלמות המבורכת מכישופים, ומהבחירה בשאיפה לצדק סוציאלי וחברתי כרוח הדברים. אבל שתי הערות: 1. הקטעים של הדמויות והסיטואציות קצרים מדי. קצת בריחה אולי מלהיכנס לעניינים. 2. הסופר מתפתה ליהנות מהסבל המיני שהוא מתאר. ייתכן שחשב שכך יכניס נימה משעשעת ובידורית. טעות לדעתי.
סנטו (לפני שלושה שבועות)
בוב, בהחלט מסכים איתך. המונח 'ספר חובה' הוא בעיני המסקר בלבד, לפעמים יש לו שותפים לכך ולפעמים לא.
בוב (לפני שלושה שבועות)
ביקורת יפה. ולגבי הדיון פה, אני לא חושב שיש דבר כזה 'ספר חובה'. הכל תלוי במתבונן. היופי הוא שלאחר הספק קריאה מסויים שנע לאורך כמה שנים לפחות, הוא לדעת היכן הטעם הספרותי האישי מוצא הכי הרבה חדווה, ולשם לכוון את רוב משאבי הזמן כשבוחרים את חומר הקריאה העתידי.
מחשבות (לפני שלושה שבועות)
אפילו ספרי חובה אינם זוכים פה אחד, מסתבר.
סנטו (לפני שלושה שבועות)
מחשבות, cujo, לגבי דונה פלור דעתנו חלוקה, יצירת מופת של אמאדו, ספר חובה.
cujo (לפני שלושה שבועות)
אני עם מחשבות אבל ים המוות היה מצויין תודה על ההמלצה.
מחשבות (לפני שלושה שבועות)
דווקא מדונה פלור השתעממתי.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ