ביקורת ספרותית על הדפסים מאת רחל דנה פרוכטר
ספר מעולה

---

הכמיהה לספרות איכותית, השביעה זמנית את רעבונה, בקריאת ספר זה.
לכאורה העלילה פשוטה. יודה, מוריס, אנה ומימי שנלווית אליהם, משתייכים לשושלת של דפסים, עובדים ובעלים של בתי דפוס, שיסודותיה באנוסי ספרד, שעברו לטורקיה ומשם בדור התחייה התפזרו והתחברו בארץ.
לאחר התפצלות לפריז וארה"ב, מגיעים הצאצאים לצומת החלטה האם וכיצד לשמר את המסורת של טכניקת דפוס האופסט - בלט, מול טכנולוגית המחשבים.
בצד התהליך והתוצאה הבלתי נמנעים , מתוארת בספר מערכת ערכים ויחסים בינדורית מקסימה ומיוחדת, שמנסה לשמור חוקים ההולכים ומשתנים לכאורה, ולמעשה, מקבלת ביטוי אחר.
ראשית הוא ה"מרד" של אנה, מוריס וחבריהם. בתורכיה עולה שלטון אתאתורכ , שמעלים מתנגדים ומדכא כל סימן ל "אחר", במיוחד יהודים. מכאן מתפתח דור מרקסיסטי מורד, שמעביר את פעילותו לפריז, נגד הקולוניאליזם באלג'יריה ולבסוף אנה פעילה ב"נשים נגד הכיבוש" בארץ.
וכאן הבנתי את קיסמו של הספר, למרות הנושאים הכבדים והעובדה שאיני שייך למרידה האחרונה, הייתי שבוי בכתיבה.
כיצד אפשר שלא להתמוגג מהפרפרזה על דברי דקרט :"אני מורד משמע אנו קיימים". או על תגובתה של אם המשפחה על חתן שעזב " עם מזוודה בא ועם מזוודה הלך..".
או שילוב של שירה המתארת בדידות:
"לילה לאור ירח,יצאתי לטייל, הלכתי וחיפשתי, היכן הים.
מטיילת ומחפשת , היכן הוא הים,
אי, עיני התעייפו מלהביט זמן כה ממושך כך בים.
אוניות באות ומפליגות, ומכתבים בשבילי אין".

או המיכתם של הסבא " אל נא ימות כבודו, כי מעשה הטירוף הכי גדול שיכול אדם לעשות בחיים הוא למות סתם ככה, בלי שאיש יהרוג אותו ובלי שידיים אחרות ימיתו אותו, אלא העצבות".

וכמו שאומרים שם, בספניולית זה נשמע יותר טוב.

בכלל גיבורו של יודה הוא הסופר סרוונטס שהמוטיב שלו הוא :"מי שנוצח היום, ינצח מחר". או, האופטימיות שלו כשקיבל פרס ספרותי של מקום שני בסרגוסה:"כדאי תמיד לזכות בפרס השני, הפרס הראשון הוא נחלתה של אישיות, ובפרס השני יזכה הצדק עצמו".
ולכן לא פלא כי מוריס מסכם את חייו בביטוי :" בשבילי בלבד נולד דון קיחוטה, ואני- בשבילו, הוא ידע לפעול ואני לכתוב"..
הספר הוא ציור של רגשות והתייחסויות מנקודות מבט שונות, לא פלא כי ציורו המפורסם של ולסקז "לאס מניאנס", מהווה אחד המוטיבים של הספר.
אני ממליץ לקרוא עליו ולהביט בציור, שם מתייחס ולסקז לאומנות כישות כוללת, והספר מתייחס לכתיבה כאומנות מכילה ומכלילה.
הספר הוא שיר אהבה לדפוס, לספר, ובמיוחד לספר העברי והיהודי. הוא מסתיים בקבורה של אותיות העופרת המיוחדות של בית הדפוס. בזמן קריאת קטע זה חשתי צער על עולם שנכחד, למרות שהשכל אמר לי "כך נוצרת קידמה".

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על הדפסים