ביקורת ספרותית על שריד מסוביבור מאת דב פרייברג
ספר מעולה

---

פשוט מעולה. נתקלתי בספר הזה בזכות האתר הזה. חיפשתי את הספר של משה ארנס ז"ל על המרד בגטו ..וראיתי בהמלצות את הספר הזה.

אמרתי יאללה-כי לא קראתי מעולם על סוביבור-רק ראיתי את הסרט -בו מגיע לוחם יהודי רוסי -והם מצליחים לברוח. כאן יש את המציאות שהיית.

דב גדל בפולין למשפחה מבוססת- אביו הקים מפעל קטן לתפירה בעבודה מאוד קשה ואמו הצטרפה אליו. אביו ועמו עבדו שעות מבוקר עד לילה
ולאט לאט העסק גדל והתבסס. הם הפכו למשפחה די עמידה.שהלכה לטיולים בחופשות. דוב היה נער רגיש ודי חולמני .
בהיותו בן 14 כבשו הגרמנים החלאות את פולין- ותוך מספר שבועות הם נאלצו לעבור לוארשה לגטו.אביו נרצח על ידי הנאצים בתחילת המלחמה.
השינוים הגיעו במהירות-ממצב של בטחון-הוא הפך ליתום כבר בתחילת המלחמה.

לאחר תקופה מסוימת בגטו ווארשה הוא הוברח לאזור אחר-בעקבות זה שאמו הבינה שהיהודים ירצחו בגטו.
אבל גם משם- אספו אותם הגרמנים באיומי רובה- עד שקבוצות גדולות של יהודים הועמסו ברכבת
ליעד בלתי ידוע.כמו כבשים הם נלקחו והועמסו.היו בודדים שהיה להם את האומץ לברוח ליער כשהם היו בדרך לרכבת.
הייעד של הרכבת היה מחנה ההשמדה סוביבור.

מהרגע שהם ירדו מהרכבת הם קבלו צרחות ושוטים מחלאות נאצים-בראשם-ראש המחנה-ואגנר. ואגנר מבחינה הסטורית נחשב לפושע נאצי גדול
שברח לאחר המלחמה כמו הרבה נאצים אחרים.

מי שקצת עצבן את האפס הזה-קבל כדור לראש.
הם נשאלו- מי מכם "בעלי מקצוע"?מתוך תחושה פנימית הוא צעד קדימה- מי שלא היה בעל מקצוע הובל לתאי הגזים -בתרוץ שאלה מקלחות.
שם החלה עבודת הפרך שלו-כול היום לסחוב-לא סחבת כמו שצריך-שוטים לראש ולגוף.
החלאות הגרמנים היו שואלים"משהו עייף"?"משהו רוצה לנוח"?מי שצעד קדימה- הובל עם אותו מפקד פאול או חלאה אחרת לאזור היער-ונרצח כאלו כלום.
איכשהו פריינברג המשיך. היו רגעים שרצה להתאבד-היו כאלה שהתאבדו- ואז היה לו חלום שאמו ואחיו הגיעו אליו ואמו אמרה לו- המקום הזה טוב עבורך-
אתה לא יכול ללכת אתנו... מזה דב הבין שאמו ואחיו נרצחו, ושעליו להשאר בחיים-בזכות החלום הוא החליט להמשיך לחיות למרות העינוים והתנאים הבלתי אנושים.
היה מקרה שהחליטו לתת לו לנקות את מגורי האוקראינים(שפקדו על המחנה תחת הגרמנים והיו פחות גרועים מהם כניראה)
וכך תקופה מסוימת הוא לא היה צריך להרים נון סטופ קרשים,אבנים וכולי.
היה מצב שהוא חלה-ואם גילו שחלית - קבלת כדור לראש"אין חולים בסוביבור"-בלתי נתפס.
והקאפו משה-הוחלט שבחור בשם משה יהפוך לקאפו לאחר שצוו להצליף על אחד היהודים ועשה זאת ביסודיות.
הוא מונה לקאפו-אבל היו לו יסורי מצפון-תכלס אם לא מילה את הוראות הגרמנים גם היה נירצח.
משה החליט להגן על דב-הנער-ילד הנמוך ששרד כפר מספר חודשים כשרוב היהודים נרצחו,חלו או התאבדו.
ולהסתירו מספר יממם-ניסים על גבי ניסים.-נס שהנאצים לא גילו אותו-אם היו מגלים את דב שוכב בצריף=היה מקבל כדור לראש.
הגרמנים לא גילו וכעבור שבוע דב הבריא וחזר לעצמו.
לאחר שהגעו חילים רוסים ממוצא יהודי-יצר איתם המפקד שלהם-שחיפש לברוח מהמחנה- קשר-עד הגעת היהודים הרוסים-
אלא ששרדו בסוביבור רצו לברוח-אבל הרגשו שאין מנהיג שיקבל את ההחלטות ויתכנן איך יברחו. עם הגיעם של יהודים עם נסיון צבאי בצבא הרוסי
אפשר היה לתכנן בריחה ממחנה המוות סוביבור.
דב מסר להם מידע חשוב- ותוכננה הבריחה- נרצחו מספר גרמנים והשורדים רצו לגדרות-באותו יום ואגנר החלאה היה בחופשה-ולכן חייו נצלו לדברי דב
אחרת גם הוא היה נירצח. נצול מסויים אמר לאחד המפקדים שיש לו מעיל מיוחד בשבילו וכשהמפקד נכנס למריף התנפלו עליו עם סכינים אם איני טועה וכך עשו ברחבי המחנה -פחות או יותר באותו זמן כדי שהנאצים לא ירגישו שיש מרד. ואז שבויי המחנה החלו לברוח
הרבה מהם נרצחו בידי הגרמנים -שירו בהם במכונות יריה-חלקם נורו כשהם מטפסים על הגדר-אבל היו כמה מאות או עשרות שהצליחו לא להפגע מהכדורים וברחו ליערות.
מה שעצוב זה שגם ביער הגיעו חלאות פולנים שרצחו יהודים.

מי שהצליח לברוח ליער נרצח על ידי פרטיזנים או שודדים פולנים.
ביער חבורה של חלאות ירתה עליו ועל חבריו והוא ניצל.הגעו חבורה של פרטיזנים שעשו כאלו הם חברים של היהודים שנצלו
ובקשו את הרובה של היהודים-ברגע שניתן הרובה הפולנים לקחו צעד אחורה וירו על היהודים-דוב קפץ הצידה וכך גם שנים אחרים אם איני טועה.
הם מצאו בונקר להתחבא בו ואז יום אחד שוב פעם פולנים הגיעו וירו לתוך הבונקר- לדב היו מספר כדורים אקדח והם ירו בו לכוון החלאות הפולנים-ואז הפולנים הפחדנים ברחו בחושבם שלדוב וחבריו יש הרבה תחמושת.
זה-עוד נס לדעתי. לאחר יום או יומים הם יצאו מהבונקר והחלו להסתתר ולהתקדם ביערות פולין.
משם הוא הכיר כמה יהודים והגיע לבית של שתי אחיות פולניות.
יוזיק יהודי רב תושיה ששרד ביערות עם אחיו- חבר אל דב- והם התחברו לחבורת שודדים.
הם בצעו מספר שודים עם חבורת הפולנים ולא הרגשו יסורי מצפון-לאחר הסבל שעברו מהפולנים
רוב הפולנים סרבו לתת להם עזרה ואוכל. זה העם המסריח הפולני שטוען ש"הוכרח לפגוע ביהודים"
הם שמחו לרצוח את מעט היהודים שהצליחו לברוח ממחנות ההשמדה.הם שמחו להסגיר אותם לגרמנים ,רובם.

דברים קראו כול הזמן מהר בלי אפשרות לחשוב יותר מדי.
כשהיה ביער פגש בחילים יהודים מהצבא הרוסי-והם בקשו ממנו לספר להם מה עבר-והוא סיפר להם ולאחרים-שעות את התלאות שעבר בסוביבור-רבים בכו והתקשו להאמין.
הוא קבל מהם כבוד רב.
כשהגרמנים נסוגו -והרוסים השתלטו על פולין- יוזיק החל לעסוק במסחר- היה קטע שהם ישבו בבית מלון יוקרתי ואחר המלצרים ביקש מהם לדבר בשקט.
יוזק ענה"האם אנחנו בכנסיה"?המלצר ענה-"אתם לא בכנסיה אבל אתם גם לא בבית כנסת" והמשיך ופלט"יהודים מסרחים"-שתבינו את "אהבת הפולנים"אלנו-החלאות האלה
שהוציאו עכשיו חוק שאסור לומר שהם גרמו לשואה-הם עזרו בשמחה לגרמנים לרצוח יהודים ורצחו יהודים גם לאחר השואה.

יוזיק ודב התנפלו על אותו מלצר(סוף סוף) וגורשו על ידי קצין רוסי.-כבר לא היה בהם פחד מהפולנים-רק שנאה עזה.

דוב החל להכיר נערות ונקרע בין זקתו ליהדות לבין משיכתו לנערות נוצריות יפות שהתאהבו בו.
היה מקרה שהוא עבד במפעל ונערה פולניה התאהבה בו והוא נמשך אליה.כעבור מספר שבועות היא אמרה לו שאינה יכולה
לראות אותו יותר-היא קבלה איומים שאסור לה לצאת עם יהודי. דוב החליט לעזוב את המפעל.
דוב החליט דרך חברה יהודיה יפיפיה-זושא-להצטרף לתנועת נוער- וכך החל להתכונן לעלות לישראל-למרות שזוג יהודי אימץ אותו ולמרות שהצליח מאוד בעשית כסף-
לא רצה לחיות בין פולנים ועוד יותר תעב את הגרמנים.הוא הצליח להקים חנות בגדים ועשה חייל במכירה-והיה פופולרי בין חבריו אבל הבין שמקומו לעולם לא יהיה בפולין או באירופה. שעליו לעלות לארץ ישראל-ועל זה מגיע לו ולרבים אחרים-הרבה כבוד.
מדי פעם היו לו סיוטים בחלומות שואגנר רודף אחריו והורג אותו(הוא היה במצב הזה יום אחרי יום -הפחד שירצח)
ולעיתים היה מרגיש אשמה שהוא חיי וכול כך הרבה אחרים נרצחו.-הסיוטים האלה שוואגנר רודף אחריו ליוו אותו רוב חייו-כי במחנה היה מצב תמידי
שואגנר ירצח אותו-וזה כניראה נכנס לו עמוק לתת מודע. גם כשהיה מוקף חברים- הגעו הסיוטים-למרות הסיוטים דב עם כוח רצונו העז-לא נכנס לדכאונות
והמשיך קדימה.
מה שהאיש הזה עבר... קראתי את הספר הזה עד עמוד מאתים בלי לעצור- פשוט כתוב היטב זורם ומרתק לדעתי.
היה עוד קטע -שהם גרו באיזה מקום של יהודים אחרי השואה- וביום כיפור-התיצבו בבית הזה-חרים,ניצולי שואה חילים רוסים וקצינים רוסים-

שכלל לא ידעו עברית-שנאלצו להסתיר שנים את יהדותם ברוסיה- אבל הם באו לומר-הנה! אנחנו כאן!כולנו יהודים כאן יחדיו!
יהודים ששטפו להם את המוח ברוסיה ובצבא הרוסי-שאסור להם להיות יהודים-שהקומוניזם זה האלובים-ניצולי שואה, חרדים וחילונים-כולם התאספו שם
באותו יום כיפור מרגש לומר-אנחנו יהודים! אנחנו כאן למרות שעשיתם הכול להשמיד אותנו.

דוב התחבר למין גרעין של יהודים וניצולי שואה שהחליט לעלות לישראל-שם הכיר בחורה נחמדה בשם שרה ונקשר אליה.
שרה אהבה את דב מאוד.
האיש הזה גבור ישראל- אולי עשרים או שלושים איש שרדו את סוביבור ואת היערות של פולין ורציחות הפולנים- ושמה הוא החליט-
שחובה עליו לספר שהמקום הזה היה-שהגהנום הזה שיצרו הנאצים-ושאוקראינים ופולנים שתפו איתם ברובם בהנאה פעולה ברצח העם היהודי.
חובה לקרא ,מצער שלא ידעתי על הספר הזה קודם.
איש גדול היה שעבר חיים נפלאים ומרתקים. יהיה זכרו ברוך.

» ביקורות נוספות של גילי דומאני
» ביקורות נוספות על שריד מסוביבור